לזכרם

טרודה דותן (צילום: אילן שטולמן)

פרופ' טרודה דותן

1922-2016
קרא עוד

 

"פרופ' טרודה דותן, מעמודי התווך בפנתאון הארכאולוגים הישראלים, הלכה לעולמה ב-28 בינואר 2016. היא נולדה בווינה ב-1922 ועלתה לארץ-ישראל ב-1925 עם אביה, לאופולד קרקואר, מחלוצי האדריכלות הישראלית ואמן רישום חשוב, ועם אמה, גרטה וולף קרקואר, ציירת נודעת.

את ניסיונה הראשון בעבודת שדה ארכאולוגית רכשה טרודה בהיותה סטודנטית לארכיאולוגיה באוניברסיטה עברית בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בחפירות בית ירח בשנים 1945-46, בהנהלת בנימין מזר, משה שטקליס ועמנואל דונאייבסקי. בשנת 1949/50 השתתפה בחפירות תל קסילה בראשות בנימין מזר. לאחר השמת תואר המ"א באוניברסיטה  העברית, שבמסגרתו כתבה עבודת גמר על הקרמיקה של בית ירח, הסבה טרודה, בעידוד של מזר, את עיקר עניינה לחקר התרבות החומרית של הפלישתים. היא מהמשיכה את לימודיה במכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו בשנים 1951-52 וכאן ניתנה לה הזדמנות לחקור את הממצאים ממגידו, מהעמוק ומאתרים אחדים במרחב האגאי. שם פגשה את הלן קנטור, שעתידה הייתה להיות פטרוניתה, לצד בנימין מזר. קנטור הייתה זו שהדגישה את הגישה האמנותית-היסטורית בתרבות החומרית כבסיס להבנת קשרי הגומלין בחברות קדומות, ונקודת מבט זו עברה כחוט השני לכל אורך הקריירה המחקרית של טרודה.

כעבור שנה זכתה טרודה במלגת לימודים מטעם האוניברסיטה העברית במכון הארכיאולוגי של אוניברסיטת לונדון. כאן פגשה את קתלין קניון ואת אולגה טפנל ובאמצעותן ניתנה לה הזדמנות ללמוד את הממצאים מחפירות לכיש ואת אלו מחפירות סר פלינדרס פיטרי בתל אל-פארעה ובתל ג'מה, וכן את האוספים המצריים במוזיאון הבריטי ובמוזיאון אשמוליאן. בשנים 1955-58 הייתה טרודה ארכאולוגית השדה הצעירה ביותר השתתפה בחוויה המכוננת של הארכיאולוגיה הישראלית – בחפירות האוניברסיטה העברית בתל חצור בהנהלת יגאל ידין. ניסיון זה נטע בה דחף מחודש לעיסוק בחקר הקשרים הבין-תרבותיים שהתקיימו בין עמי אגן הים התיכון בתקופת הברונזה המאוחרת. בשנת 1961 הוענק לטרודה התואר דוקטור לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטור שלה, "התרבות החומרית של הפלישתים", התפרסמה בספר בעברית ב-1967 ובאנגלית ב-1982. ספר זה משמש עד היום כאחד המקורות העיקריים ללימוד התרבות הפלישתית ושל גויי הים האחרים, וטרודה זכתה בגינו בהכרה בינלאומית. בשנת 1962 החלה ללמד באוניברסיטה העברית, והמשיכה את עבודת השדה שלה בשנים 1962-63 כשותפה בניהול חפירות עין-גדי לצד בנימין ועמנואל דונאייבסקי. בשנים 1971-72 היא ניהלה עם אמנון בן-תור את חפירות האוניברסיטה העברית באתר אתיינו שבקפריסין. בחפירות אלו התמקדה בחקר הקשר בין פולחן ותעשייה, תרבות גויי הים ותפקידה של קפריסין כגשר בין יישובי הים האגאי והלבנט. בשנים 1972-77 ניהלה טרודה את חפירות האוניברסיטה העברית בדיר אל-בלח, מוצב מצרי-כנעני בגבול כנען. בשנת 1977 הוענק לה תואר פרופסור מן המניין, בשנים 1977-82 כיהנה כראשת המכון לארכיאולוגיה ובשנת 1985 זכתה בקתדרה לארכיאולוגיה על-שם אליעזר ל' סוקניק. לאחר פרישתה ב-1992, כיהנה כמנהלת ראשונה של מרכז פיליפ ומיוריאל ברמן לארכיאולוגיה מקראית באוניברסיטה העברית. בשנים 1981-86 ניהלה עם סימור (סי) גיטין את מפעל החפירות המשותף למכון אולברייט ולאוניברסיטה העברית בתל מקנה-עקרון. במהלך שנים אלו ולאחריהן שקדה עם גיטין על פרסום הממצאים מעקרון. תוצאות החפירות הקנו את הבסיס לפיתוח מתווה מקיף של תרבות פלשת במשך 600 השנים של היישוב בתל במהלך תקופת הברזל, לרבות שתי ערים גדולות בצורות, האחת בתקופת הברזל I והשנייה במאה האחרונה של תקופת הברזל II.

טרודה כתבה, לבדה או בשיתוף עם אחרים, 14 ספרים, ביניהם מונוגרפיות בסדרה "קדם", על החפירות באתיינו ובדיר אל-בלח, דוחות אחדים של מכון אולברייט והאוניברסיטה העברית על חפירות תל מקנה-עקרון, ועם בעלה, משה דותן, כתבה את הספר הפופולרי  "People of the Sea: In Search of the Philistines". כן כתבה, לבדה או בשיתוף עם אחרים, 68 מאמרים, הנחתה עשרות סטודנטים, ביניהם כמה שהם כיום חוקרים בכירים בתחום הארכאולוגיה.

במרוצת השנים לימדה טרודה גם באוניברסיטאות פרינסטון, ניו-יורק ובראון, וכן באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שבה סייעה לפתח תכניות לימודים על הארכאולוגיה של אגן הים התיכון וקשרי גומלין תרבותיים. בשנת 1996 הוענק לה פרס ישראל בארכיאולוגיה וכן פרס פרשיה שימל של מוזיאון ישראל על תרומתה הנכבדה לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל. כן הוענקו לה דוקטורטים של כבוד מאת אוניברסיטת  בראון וההיברו יוניון קולג'. קובץ ההרצאות שהוגשו בכנס בנושא Mediterranean Peoples in Transition: Thirteenth to Early Tenth Centuries BCE ראה אור ב-1998 בספר שנדפס לכבודה. סדרת ההרצאות על-שם טרודה דותן ללימודי המזרח הקודם מטעת קרן דורות, שבה משתתפים חוקרים נודעים מרחבי העולם, מתקיימת באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת אל-קודס ובמכון אולברייט, שבו הייתה טרודה במשך שנים רבות עמיתת מחקר בכירה. טרודה כיהנה גם במשך שנים רבות במועצה הארכאולוגית של רשות העתיקות הישראלית והייתה חברה פעילה במועצת המנהלים של מוזיאון ישראל. היא נמנתה שנים רבות עם מועצת החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה ושימשה גם חברת כבוד במועצה זו.

בהרחיבה את תחום הארכיאולוגיה הישראלית לכלול בו לימודים פלישתים וים-תיכוניים, הטביעה טרודה חותם עמוק ונמשך בתלמידיה ובעמיתיה. טרודה תיזכר בלב ידידיה יותר מכל בשל יכולתה המיוחדת למצוא מסילות אל לב כל אדם, בשל חוש ההומור ושמחת החיים שפיעמה בה, ההתלהבות הסוחפת שלה ואהבתה העזה לעבודתה. היא תחסר לנו עד מאוד.

טרודה הייתה נשואה לארכאולוג המנוח, פרופ' משה דותן. הניחה אחריה שני בנים דני ואורי דותן, שניהם אמנים, נכדים ונין."

 

נכתב על-ידי סי גיטין בקדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, תשע"ז (2016), כרך 152, עמודים 127-128.

 

 

קראו פחות
אהוד נצר (צילום: גבי לרון)

פרופ' אהוד נצר

1934-2010

 

קרא עוד
רשימת פרסומים של אהוד נצר ב-JSTOR

 

כרך 'ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' לזכרו של אהוד נצר ב-JSTOR

 

 

"אהוד נולד בירושלים ב-13 במאי 1934. בירושלים עברה עליו ילדותו, עד שמשפחתו עקרה לקריית חיים ושם סיים את בית הספר התיכון בשנת 1951. בשנים 1951-1954 שירת בצה"ל בנח"ל ולאחר שחרורו למד אדריכלות בטכניון בחיפה וקיבל תואר מוסמך בארכיטקטורה בשנת 1959. לאחר קבלת התואר עבד אהוד במשרד האדריכלים קלרווין רזניק ושנברגר בירושלים (1958-1962) ובמשרד לבינוי ערים של האדריכל פרופ' פטר ברדסרורף בדנמרק (1962-1963).

עוד בעת לימודיו בטכניון החל אהוד את פעילותו בשדה הארכיאולוגיה: משנת 1956 הועסק כמודד בחפירותיו של יגאל ידין בחצור והיה אחד מעוזריו של עמנואל (מוניה) דונאייבסקי, אדריכל המשלחת. בחפירות בחצור פגשתי את אהוד לראשונה. מאז, במשך למעלה מ-50 שנה, עסקנו בפעילות ארכיאולוגית במקביל, לעיתים במפעלים משותפים בארץ ובאחרונה אף מחוצה לה, כאשר ניהלנו יחדיו חפירות בבית כנסת בסרנדה שבאלבניה.

בשנים 1963-1965 שימשו אהוד ומוניה דונאייבסקי אדריכלים של משלחת החפירות למצדה. אהוד היה ממונה גם על עבודות השחזור הנרחבות, אשר נמשכו לאחר סיום החפירות המקיפות באתר. דומה כי זו התקופה שדבק באהוד האדריכל ה'חיידק ההרודיאני והארכיאולוגי', שהביא אותו אל החשיפה המדימה של מפעלי הבנייה של הורדוס ובמיוחד של ארמונותיו, נושא שבמחקרו עסק שנים ארוכות.

במצדה מצא אהוד את בחירת לבו, דבורה, אשר הייתה רפאית כלי חרס במקום. נולדו להם ארבעה ילדים והם העניקו לסבא ולסבתא הגאים עשרה נכדים.

בצד הניהול האדריכלי של עבודות השימור והשחזור הנרחבות מטעם רשות הגנים הלאומיים (לימים רשות הטבע והגנים) במצדה, עבד אהוד כאדריכל עצמאי, שותף בצוותי אדריכלים שעסקו בשיקום שכונות ימין משה, משכנות שאננים ועין כרם, והיה ראש צוות התכנון של החברה לשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, עד אשר מונה ב-1970 לאדריכל המכון לארכיאולוגיה. מאז ועד יומו האחרון היה אהוד שותף פעיל במפעלים הארכיאולוגיים החשובים שהתנהלו בארץ ומקצתם גם ניהל באופן עצמאי. במקביל המשיך לפעול כיועץ אדריכלי-ארכיאולוגי לרשות הגנים הלאומים.

עבודת הדוקטור של אהוד "ניתוח ארכיטקטוני וארכיאולוגי של מפעלי הבנייה של הורדוס ביריחו ובהרודיון", בהנחיית פרופ' יגאל ידין, שהגיש לאוניברסיטה העברית בשנת 1977, העירה על המעבר המלא שלו לדיסציפלינת הארכיאולוגיה. העבודה התבססה על חפירותיו השיטתיות ביריחו ובהרודיון עד אותה העת. חלקו של המחקר אשר עסק בממצאים מהרודיון נתפרסם בנפרד ב-1981 בסדרה Qedem.

מלבד עבודה השדה הענפה שקד אהוד על פרסום תוצאות החפירות והמחקרים על האדריכלות החשמונאית וההרודיאנית. ממחקריו על האדריכלות של הורדוס ראוי לציון במיוחד הדוח על הסטרטיגרפיה ותיאור המבנים במצדה, שיצא לאור במסגרת הפרסומים הסופיים של חפירות ידין במצדה. שיא פרסום תוצאות החפירות הם ארבעת הדוחות הסופיים שפרסם אהוד על הארמונות החשמונאיים של יריחו. בשנים האחרונות פרסם גם ספר מדעי-פופולארי בעברית, באנגלית ובגרמנית המסכם את נושא הארמונות החשמונאים וההרודיאניים בארץ-ישראל. ספר חשוב אחר הוא ספרו על האדריכלות של הורדוס הבנאי הגדול, שפורסם באנגלית ובגרמנית. תרומה חשובה נוספת בחקר האדריכלות של התקופה היא מחקרו על האדריכלות הנבטית, שנתפרסם לא מכבר בגרמנית. אהוד פרסם גם מחקרים מיוחדים על מקדש הורדוס בירושלים, על מקדש אוגוסטוס בשומרון ועל ארמונו של הורקנוס לבית טוביה אשר בעראק על-אמיר שבעבר הירדן.

מאז פטירתו של פרופ' ידין ניהלנו אהוד ואני את פרויקט עיבוד חפירות מצדה (1963-1965) והכנת הדוח הסופי לפרסום. עד כה נתפרסמו 8 כרכים של דוח זה.

פעילותו האינטנסיבית של אהוד בארכיאולוגיה הישראלית החלה בדרך הטבע כמודד ואדריכל בחפירות שונות. הוא שימש מודד-אדריכל בחפירות חצור בהנהלת פרופ' יגאל ידין, בבית הכנסת בחמת טבריה ובחפירות אשדוד בהנהלת פרופ' משה דותן, היה האדריכל (עם עמנואל דונאייבסקי) בחפירות מצדה בהנהלת ידין והשתתף בעוד חפירות רבות נוספות. בכל החפירות הללו נסמכו החופרים על כישרונותיו הרבים ברישום ובתיעוד ברור ומדויק של השרידים ועל הבנתו העמוקה את הסטרטיגרפיה של הממצא.

לצד החפירות המקיפות אשר אהוד יזם וניהל בהרודיון התחתית בשנים 1972-1986 ובהרודיון על ההר בשנים 1997-2000 ו-2005-2010, החפירות באתר ארמונות החורף בימי בית שני ביריחו 1973-1987 וחידושן (חשיפת בית הכנסת החשמונאי הקדום ביריחו ב-1998-2000), ערך אהוד שורה ארוכה של חפירות באתרים שונים, לעיתים בניהולו ולעיתים בשיתוף עם ארכיאולוגים אחרים: בבית ירח עם פרופ' דוד אושיסקין, חפירות מחודשות ליד חומה השלישית בירושלים עם שרה בן אריה, בנוסייב עושירה ליד יריחו, בתל אל-סמאראת (ההיפודרום של הורדוס) ביריחו, חפירות מבנה אופוס רטיקולטום בירושלים (עם שרה בן אריה), חפירה בבניאס, חפירות בקיסריה (בחלקן עם י' לוין), חפירות בציפורי עם פרופ' אריק מאירס ופרופ' קרול מאירס וכן עם ד"ר זאב וייס, חפירות ארכיאולוגיות מחודשות במצדה עם גיא שטיבל, ובחאורנה חפירת בית הכנסת בסרנדה, אלבניה עם גדעון פרסטר ואטלבה נאלבאני.

באביב שנת 2007, משנתגלו בהרודיון שברי סרקופגים מפוארים ופודיום מרשים של מבנה קבר מפואר, קיבל אהוד הנרגש אישור להשערתו כי זיהה את קבר הורדוס.

אהוד הציב את עצמו בצורה חד-משמעית כחוקר החשוב ביותר של האדריכלות ההרודיאנית בימינו. הצלחתו זו באה הודות לשליטתו בטכניקות הארכיאולוגיות כגון הבנת הסטרטיגרפיה, ניתוח הממצא האדריכלי וכושר הרישום המהיר של השרידים העת התגלותם. בשם מיומנותו הרבה בתחומי הארכיאולוגיה של השדה ביקשו עמיתיו הארכיאולוגים את עצתו בכל החפירות החשובות ואהוד היה נכון תמיד לסייע להם במדידות ובניתוח סטרטיגרפי של חפירותיהם. הסדר והדיוק בעבודתו, חריצותו, כושר ההתמדה שלו ודבקותו במטרה באו לידי ביטוי בניהול המופתי של חפירותיו המרובות ובפעולות השימור שבעקבותיהן, שבהן הסתייע בצוותי עובדים מעולים לביצוע החפירות ולעיבוד הממצאים והכנתם לפרסום. התכנון המדוקדק והממוקד מאין-כמוהו של חפירותיו הביא תמיד למיטב התוצאות.

במשך כארבעים שנה, מאז ירש את מקומו של מורו מוניה דונאייבסקי במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, עסק אהוד בהוראה ובמחקר. הנושא הראשון אשר לימד במכון במשך שנים היה 'הארכיאולוגיה של השדה', ואחר כך ה'ארכאולוגיה והארכיטקטורה של הורדוס'. בשנים הבאות לימד גם 'ארכיטקטורה נבטית' ואף מבוא לארכיטקטורה רומית', בשנת 2002 פרש אהוד לגמלאות כפרופסור מן המניין. אולם פרישתו הייתה פורמלית בלבד, והוא המשיך בכל עבודותיו ומחקריו ביתר שאת עד ליום המר והנמהר, כאשר נפגע בעצם עבודתו, בעוד לפניו מפעלים ותכניות רבים שנקטעו בחטף.

הישגיו של אהוד במחקר הביאו לו פרסים: פעמיים זכה בפרסם איירין לוי-סאלא לפרסום הארכיאולוגי המדעי הטוב ביותר של השנה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב – בעבור כרך III  בסדרת הפרסומים המדעיים של מצדה ובעבור כרכיםI  ו-II בסדרת הפרסומים המדעיים על ארמונות החורף מימי הבית השני ביריחו. כן זכה בפרס 'חוקר ציון' מטעם מרכז רנרט ללימודי ירושלים באוניברסיטת בר-אילן.

אהוד היה מוכר ומוערך בקרב ארכיאולוגים ברחבי העולם ודבר מותו הטרגי, שפשט במהירות באמצעי התקשורת הבין-לאומיים, עורר בהם זעזוע עמוק על האובדן הגדול.

לצד כשרונותיו המגוונים ופרסומו הרב בארץ ומחוצה לה היה אהוד אדם נעים הליכות, אשר הצטיין בצניעות ובהתנהגות ספרטנית כמעט.

תנחומי לרעייתו דבורה, שליוותה אותו במסירות שנים רבות, וכן לילדיו, לנכדיו ולבני ביתם.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

גדעון פרסטר.

 

מתוך -  קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא  תשע"א 2010, כרך מספר 140, עמודים 143-144

קראו פחות