"פרופ' טרודה דותן, מעמודי התווך בפנתאון הארכאולוגים הישראלים, הלכה לעולמה ב-28 בינואר 2016. היא נולדה בווינה ב-1922 ועלתה לארץ-ישראל ב-1925 עם אביה, לאופולד קרקואר, מחלוצי האדריכלות הישראלית ואמן רישום חשוב, ועם אמה, גרטה וולף קרקואר, ציירת נודעת.
את ניסיונה הראשון בעבודת שדה ארכאולוגית רכשה טרודה בהיותה סטודנטית לארכיאולוגיה באוניברסיטה עברית בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בחפירות בית ירח בשנים 1945-46, בהנהלת בנימין מזר, משה שטקליס ועמנואל דונאייבסקי. בשנת 1949/50 השתתפה בחפירות תל קסילה בראשות בנימין מזר. לאחר השמת תואר המ"א באוניברסיטה העברית, שבמסגרתו כתבה עבודת גמר על הקרמיקה של בית ירח, הסבה טרודה, בעידוד של מזר, את עיקר עניינה לחקר התרבות החומרית של הפלישתים. היא מהמשיכה את לימודיה במכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו בשנים 1951-52 וכאן ניתנה לה הזדמנות לחקור את הממצאים ממגידו, מהעמוק ומאתרים אחדים במרחב האגאי. שם פגשה את הלן קנטור, שעתידה הייתה להיות פטרוניתה, לצד בנימין מזר. קנטור הייתה זו שהדגישה את הגישה האמנותית-היסטורית בתרבות החומרית כבסיס להבנת קשרי הגומלין בחברות קדומות, ונקודת מבט זו עברה כחוט השני לכל אורך הקריירה המחקרית של טרודה.
כעבור שנה זכתה טרודה במלגת לימודים מטעם האוניברסיטה העברית במכון הארכיאולוגי של אוניברסיטת לונדון. כאן פגשה את קתלין קניון ואת אולגה טפנל ובאמצעותן ניתנה לה הזדמנות ללמוד את הממצאים מחפירות לכיש ואת אלו מחפירות סר פלינדרס פיטרי בתל אל-פארעה ובתל ג'מה, וכן את האוספים המצריים במוזיאון הבריטי ובמוזיאון אשמוליאן. בשנים 1955-58 הייתה טרודה ארכאולוגית השדה הצעירה ביותר השתתפה בחוויה המכוננת של הארכיאולוגיה הישראלית – בחפירות האוניברסיטה העברית בתל חצור בהנהלת יגאל ידין. ניסיון זה נטע בה דחף מחודש לעיסוק בחקר הקשרים הבין-תרבותיים שהתקיימו בין עמי אגן הים התיכון בתקופת הברונזה המאוחרת. בשנת 1961 הוענק לטרודה התואר דוקטור לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטור שלה, "התרבות החומרית של הפלישתים", התפרסמה בספר בעברית ב-1967 ובאנגלית ב-1982. ספר זה משמש עד היום כאחד המקורות העיקריים ללימוד התרבות הפלישתית ושל גויי הים האחרים, וטרודה זכתה בגינו בהכרה בינלאומית. בשנת 1962 החלה ללמד באוניברסיטה העברית, והמשיכה את עבודת השדה שלה בשנים 1962-63 כשותפה בניהול חפירות עין-גדי לצד בנימין ועמנואל דונאייבסקי. בשנים 1971-72 היא ניהלה עם אמנון בן-תור את חפירות האוניברסיטה העברית באתר אתיינו שבקפריסין. בחפירות אלו התמקדה בחקר הקשר בין פולחן ותעשייה, תרבות גויי הים ותפקידה של קפריסין כגשר בין יישובי הים האגאי והלבנט. בשנים 1972-77 ניהלה טרודה את חפירות האוניברסיטה העברית בדיר אל-בלח, מוצב מצרי-כנעני בגבול כנען. בשנת 1977 הוענק לה תואר פרופסור מן המניין, בשנים 1977-82 כיהנה כראשת המכון לארכיאולוגיה ובשנת 1985 זכתה בקתדרה לארכיאולוגיה על-שם אליעזר ל' סוקניק. לאחר פרישתה ב-1992, כיהנה כמנהלת ראשונה של מרכז פיליפ ומיוריאל ברמן לארכיאולוגיה מקראית באוניברסיטה העברית. בשנים 1981-86 ניהלה עם סימור (סי) גיטין את מפעל החפירות המשותף למכון אולברייט ולאוניברסיטה העברית בתל מקנה-עקרון. במהלך שנים אלו ולאחריהן שקדה עם גיטין על פרסום הממצאים מעקרון. תוצאות החפירות הקנו את הבסיס לפיתוח מתווה מקיף של תרבות פלשת במשך 600 השנים של היישוב בתל במהלך תקופת הברזל, לרבות שתי ערים גדולות בצורות, האחת בתקופת הברזל I והשנייה במאה האחרונה של תקופת הברזל II.
טרודה כתבה, לבדה או בשיתוף עם אחרים, 14 ספרים, ביניהם מונוגרפיות בסדרה "קדם", על החפירות באתיינו ובדיר אל-בלח, דוחות אחדים של מכון אולברייט והאוניברסיטה העברית על חפירות תל מקנה-עקרון, ועם בעלה, משה דותן, כתבה את הספר הפופולרי "People of the Sea: In Search of the Philistines". כן כתבה, לבדה או בשיתוף עם אחרים, 68 מאמרים, הנחתה עשרות סטודנטים, ביניהם כמה שהם כיום חוקרים בכירים בתחום הארכאולוגיה.
במרוצת השנים לימדה טרודה גם באוניברסיטאות פרינסטון, ניו-יורק ובראון, וכן באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שבה סייעה לפתח תכניות לימודים על הארכאולוגיה של אגן הים התיכון וקשרי גומלין תרבותיים. בשנת 1996 הוענק לה פרס ישראל בארכיאולוגיה וכן פרס פרשיה שימל של מוזיאון ישראל על תרומתה הנכבדה לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל. כן הוענקו לה דוקטורטים של כבוד מאת אוניברסיטת בראון וההיברו יוניון קולג'. קובץ ההרצאות שהוגשו בכנס בנושא Mediterranean Peoples in Transition: Thirteenth to Early Tenth Centuries BCE ראה אור ב-1998 בספר שנדפס לכבודה. סדרת ההרצאות על-שם טרודה דותן ללימודי המזרח הקודם מטעת קרן דורות, שבה משתתפים חוקרים נודעים מרחבי העולם, מתקיימת באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת אל-קודס ובמכון אולברייט, שבו הייתה טרודה במשך שנים רבות עמיתת מחקר בכירה. טרודה כיהנה גם במשך שנים רבות במועצה הארכאולוגית של רשות העתיקות הישראלית והייתה חברה פעילה במועצת המנהלים של מוזיאון ישראל. היא נמנתה שנים רבות עם מועצת החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה ושימשה גם חברת כבוד במועצה זו.
בהרחיבה את תחום הארכיאולוגיה הישראלית לכלול בו לימודים פלישתים וים-תיכוניים, הטביעה טרודה חותם עמוק ונמשך בתלמידיה ובעמיתיה. טרודה תיזכר בלב ידידיה יותר מכל בשל יכולתה המיוחדת למצוא מסילות אל לב כל אדם, בשל חוש ההומור ושמחת החיים שפיעמה בה, ההתלהבות הסוחפת שלה ואהבתה העזה לעבודתה. היא תחסר לנו עד מאוד.
טרודה הייתה נשואה לארכאולוג המנוח, פרופ' משה דותן. הניחה אחריה שני בנים דני ואורי דותן, שניהם אמנים, נכדים ונין."
נכתב על-ידי סי גיטין בקדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, תשע"ז (2016), כרך 152, עמודים 127-128.