כמעט בלתי-אפשרי לסכם כאן את פעילותה של אישיות רבת פנים זו. יגאל ידין היה יוצא דופן בכל מובן שהוא. עוצמת פעילותו איננה ניתנת למדידה בקני-המידה הרגילים. דומה, שאנו מדברים בשלושה אנשים שונים זה מזה, שכל אחד ואחד מהם פיתח קאריירה פורחת נפרדת: היה ידין איש הצבא, היה ידין המדינאי והיה ידין שהכרנוהו אנו כאן – הארכיאולוג והחוקר.
האמנם כך? הרי גם בתחומנו-אנו חבק ידין בפעילותו הענפה לפחות שלושה תחומים שונים זה מזה לחלוטין, ובכולם כאחד הגיע להישגים יחידים במינם, וביניהם הארכיאולוגיה של תקופת המקרא ופרסום ופירוש במה מן המגילות הגנוזות העיקריות. מעטים יותר יודעים, כי בימי לימודיו התמחה בארכיאולוגיה מוסלמית, וכי בתחום זה אף כתב את עבודת-הגמר שלו.
ייתכן, שקבעה גם ההתחלה, שהרי ידין היה היחיד מבני דורו שהיה ארכיאולוג בן ארכיאולוג, וכבר בילדותו ספג את הנושאים שהירבה לימים לפתחם ולהבהירם. אותנו הרשימה יכולתו ליצור מתוך ים של פרטים תמונה מקפת של כמעט כל נושא שעסק בו. מעולם לא אבד לו הכיוון. יכולתו לבטא את רעיונותיו ואת חידושיו בבהירות לפני קהל מקצועי ובלתי מקצועי כאחד: כושרו הריטורי וחושו הטבעי לעיתוי ולדראמאטיזאציה, שמשכו המונים כה רבים להרצאותיו ברחבי העולם; מחשבתו המקורית, שביקשה תמיד פתרונות חדשים לבעיות ישנות: פיתוח שיטות מחקר וארגון שלא נוסו קודם-לכן - בכל אלה נתגלה במלוא רבגוניותו: אדם תוסס, סוער ופורה מאין כמוהו.
בשנים שלפני מלחמת-השחרור השלים ידין את לימודיו באוניברסיטה והתכונן לכתוב את עבודת-הדוקטור, אלא שתכנית זו, בדומה לתכניות רוב בני דורו, נקטעה, ורק בשנת 1953, משפשט את מדי הצבא, שב לעסוק בארכיאולוגיה. לאחר ששהה זמן-מה באנגליה והשלים את הדוקטוראט שלו על "מלחמת בני אור בבני חושך" חזר לאוניברסיטה כמרצה. בשנים 1955–1958 החלה פרשת החפירות בחצור, "ראש כל הממלכות האלה". לארכיאולוגיה הישראלית היו החפירות האלו – והן עד היום הזה – הגדולות שבחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בארץ. זאת ועוד, חפירות אלו שימשו בית-אולפנה, שבו צמח והודרך כל דור המורים והחופרים של ימינו, שכן בחפירתו קיבץ ידין תחת קורת-גג אחת את כל החופרים שפעלו אז, ונזכיר כאן את רות עמירן, קלר אפשטיין, יוחנן אהרוני ז"ל, טרודה ומשה דותן ועוד רבים אחרים. במשך ארבע העונות הראשונות, שכל אחת נמשכה כשלושה חודשים והעסיקה ב-250 פועלים וב-50 אנשי-צוות, נחשפו עשרים ושלוש שכבות יישוב על-פני שטחים נרחבים ונתגלו מבנים מונומנטאליים מתקופות שונות. אולם הישגן העיקרי של חפירות הצור היה מן-הסתם יצירת "הארכיאולוגיה הישראלית", שנטלה עתה מידי מוסדות-המחקר הזרים את הבכורה במחקר הארכיאולוגיה המקראית בארץ-ישראל.
בשנות השישים ביצע ידין את מפעליו הגדולים האחרים, וראשון להם החפירה במערת-האיגרות שבנחל חבר, שבה גילה את מכתבי שמעון בר בוסבא "נשיא ישראל" ואת תעודות בבתא. לאחר-מכן החל בחפירה הגדולה במצדה, שהביאה, בין היתר, לחידוש בתחום הארגוני: חפירה שנעשתה כל-כולה בידי קבוצות מתנדבים, שבאו מרחבי העולם. מאז קנה לו הנוהג הזה אחיזה בבל החפירות בארץ.
בשנים ההן ובראשית שנות השבעים פנה ידין לחפירת אתר נוסף: מגידו, שבה עשה שורה של בדיקות וחפירות-הבהרה. בשלהי שנות השישים הגה והקים, יחד עם יוסף אבירם, את המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית וסייע בהעברתו ממקומו בגבעת-רם להר הצופים, ובכך שיקם את המוסד שהקים אביו לפניו. ועדיין לא הזכרנו את פעולותיו ה"צדדיות", כגון רכישת המגילות הגנוזות ו"כתובת עוזיה", פעילותו בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ב"היכל הספר" ועוד ועוד.
בכל השנים שבהן עסק בחפירות ובמפעליו הגדולים האחרים לא הניח את עטו מידו. כמעט כל פעולותיו בשדה תועדו בספרים ובמאמרים, שכמותם בלבד מעוררת השתאות. תחילה הופיעו כמעט בעת ובעונה אחת שלושה ספרים. בספר הראשון תיאר את גילוי המגילות הגנוזות ורכישתן; בספר השני פרסם את עבודת-הדוקטור שלו רבת-ההיקף על מגילת "מלחמת בני אור בבני חושך"; ובספר השלישי פרסם, בשיתוף עם נחמן אביגד, את הנוסח של "מגילה חיצונית לבראשית" ואת פירושה. בשנות השישים פרסם בכרך של "ארץ-ישראל" שהוקדש לאביו המנוח, פרופ' אליעזר סוקניק, קטע ממגילת בן-סירא שגילה במצדה, ושנתיים אחר-כך פרסם בכרך של "ארץ-ישראל" שהוקדש לפרופ' אולברייט את "תפילין-של-ראש מקומראן". גולת-הכותרת בתחום זה היא מפעל-הענקים של שלושת כרכי "מגילת-המקדש", שמהדורתה האנגלית יצאה לאור זמן קצר לפני מותו.
גם לפעילותו בשדה נתלוו פרסומים רבי-היקף, החל בדינים וחשבונות על החפירות בחצור ובמערות מדבר יהודה וכלה בשורה של ספרים פופולאריים, שכולם נכתבו תחילה עברית (על כך הקפיד מאוד), ואחר-כך תורגמו לשפות רבות והקנו לו פרסום וכבוד. לכל אלה יש להוסיף ספר שרחש לו חיבה יתירה ועסק שנים רבות
בכתיבתו: "תורת המלחמה בארצות המקרא", שבו חברו יחדיו איש הצבא והחוקר בפתיחת אופקים חדשים. כן פרסם חלק מעבודת הגמר שלו - שעסקה, כאמור, בתחום אחר לחלוטין: "כתובות ערביות מארץ-ישראל" - בכרך של "ארץ-ישראל" שהוקדש למורו המנוח ל"א מאיר. לכך יש להוסיף את עשרות ואולי מאות המאמרים בכתבי-עת מקצועיים, מהם אחדים – כגון המאמר על שערי חצור, מגידו וגזר – שהיו בבחינת פריצת דרך.
אכן, יבול זה מעורר השתאות, ועל אחת כמה וכמה גדולה הפליאה לאור העובדה, שיבול זה חובק תחומים כה רחוקים זה מזה שכמעט לא יעלה על הדעת, כי בימינו אלה – ימי ההתמחות בתחום צר – ישלוט אדם אחד בכולם וייצור בהם יצירות כה מקוריות.
ועדיין לא דיברנו בידין האיש, המורה והמדריך. נתמזל לי מזלי והתחלתי את לימודי באוניברסיטה קרוב למועד בואו, וזכיתי להימנות עם תלמידיו הראשונים. בשנים ההן התמסר למלאכה חדשה זו בהתלהבות המיוחדת לו, וחמה היה, שהכין את עצמו לקראתה שנים הרבה, ורק ההכרח הוא שאילצו לפרוש ממנה. הסטודנטים לארכיאולוגיה, שהיו מעטים יחסית בימים ההם, זכו למורה רגיש ולמדריך מסור, שדלתו היתה פתוחה תמיד. לא אגזים אם אומר, כי בשנות הוראה ראשונות אלו ובמפעל גדול-הממדים של חצור הקים וגיבש דור שלם של חוקרים.
קשה, קשה עד מאוד לדבר בלשון עבר על איש חכם ורב-קסם זה, שתמיד-תמיד פגש בך מלא מרץ, והוא שופע רעיונות ותכניות, חידושים והמצאות. אבידה קשה אבדה לכולנו, וחוששני, ששוב לא יהיו הדברים כשהיו. שהרי לכל אחד מאתנו, תלמידיו, היתה דמותו השופעת מקור-השראה בלתי-נדלה. השנים הרבות שעשיתי במחיצתו, תחילה כתלמידו בסמינריונים שונים ואחר-כך כשותפו בשיעורים, והביקורים שערכתי עמו בחפירות, בין של אחרים ובין שלי, היו תמיד מלאי הפתעות, ביקורת, רעיונות מפרים וויכוחים פוריים. אף לא פעם אחת שיגרה או שעמום.
ולבסוף, "קדמוניות", כתב-העת שהיה למכשיר העיקרי להבאת תוצאותיו של המחקר הארכיאולוגי הענף לקהל הרחב. עד פרישתו של ידין מן העולם האקדמי לתחום המדיני היה כתב-עת זה ילד שעשועיו, ששיקע בו הרבה זמן ומחשבה. גם בו – כך נדמה לי – יצר סטאנדארטים חדשים, אשר היו מורי-דרך לכתבי-עת רבים בעולם הגדול. כמה מרעיונותיו הגדילו את ההתעניינות ואת מספר הקוראים לאין שיעור. גם אחרי פרישתו נהנתה המערכת מהדרכתו ומעצתו הטובה.
רק לפני זמן קצר חזר ידין אלינו והתחיל מחדש בהוראה ובמחקר. כבר הוזכר מפעל-הענקים של פרסום "מגילת-המקדש" שהביא לידי גמר. בשנה שעברה יצא לחפירה בתל בית-שאן, במגמה לברר בעיה שהציקה לו. כן רקם תבניות חדשות, וביניהן עונת-חפירות נוספת בחצור, ועיקר העיקרים: חפירה גדולה בביתר, העיר שבה לחם ומת אותו שמעון בר בוסבא "נשיא ישראל" אשר את מכתביו גילה זה לא כבר.
בשורות ספורות אלו אי-אפשר לעמוד, ולו בראשי-פרקים, על כל פעולותיו של יגאל ידין הארכיאולוג, לא-כל-שכן על ידין איש הצבא והמדינאי. ראוי היה כי יקום סופד אשר יחקור ויסכם את האישיות המרתקת הזאת.
במותו של ידין אבדה לנו, הארכיאולוגים, דמות זוהרת של מורה ומדריך, חוקר וחבר – אחד בדורו.
א' שטרן, 1984, קדמוניות 66–67: 37–38