סגל

סגל אקדמי
סגל נלווה
צוות תרגול
סגל מנהלי
צוות מחקר
פוסט-דוקטורט
סגל אמריטי
לזכר

אסף בן חיים

אסף

בן חיים

עוזר הוראה, המדור הקלאסי

asaf.benhaim@mail.huji.ac.il

נושא עבודת המאסטר: עיטור אדריכלי בהרודיון

מנחה: דר' אורית פלג-ברקת

עבודת המחקר שלי לתואר מוסמך עוסקת בעיטור האדריכלי בהרודיון, ארמונו של המלך הורדוס בן המאה הראשונה לפסה"נ, ומנסה להתחקות אחר מקורות ההשפעה התרבותיים העולים מהניתוח האומנותי וההקשר האדריכלי. במוקד העבודה עומד מכלול העיטור האדריכלי שנחשף בארמון־מבצר ההר בהרודיון. מכלול זה, שטרם זכה לפרסום מדעי, יוצג בפרוט, תוך בחינת היבטיו השונים – חומרי הגלם וטכניקת הגילוף, טיפולוגיה, והקשר ארכיאולוגי ואדריכלי. שיטת העבודה שלי כוללת סריקה תלת ממדית של הפריטים בשטח וניתוח ממוחשב שלהם לאחר מכן, לצד שיטות מחקר מסורתיות יותר. תוצאות מפעל החפירות המתמשך בהרודיון מאפשרות לזהות מספר שלבים הניתנים לתיארוך יחסי לאורך תקופת הבנייה הארוכה של האתר. בחינת פרטי העיטור האדריכלי בהקשר הארכיאולוגי–אדריכלי מבקשת לאתר שינויים אמנותיים בעיטור לפי רצף כרונולוגי, על מנת לזהות מגמות של שינוי והתפתחות גם במפעלי הבנייה האחרים של המלך. מטרה נוספת של המחקר היא הצעת שחזורים אפשריים של היחידות האדריכליות המעוטרות. החלק האחרון של העבודה מוקדש לבחינה של מכלולי העיטור האדריכלי מהרודיון בהשוואה לעיטור האדריכלי במפעלי בנייה אחרים של המלך. השוואה זו מחדדת את התמונה אודות מקורות ההשפעה התרבותיים הניכרים באדריכלות של הורדוס, בראי השינויים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שהתרחשו בתקופתו. כך, המחקר מנסה לענות על שאלות שאין אנו יכולים תמיד להשיב עליהן מלימוד התכנית האדריכלית בלבד: מהם החלקים החשובים שזוכים להשקעה מיוחדת בעיטור? מה היה אופיין האדריכלי של הקומות העליונות של המגדלים במפעלי הבנייה של המלך? ועוד.

צוות תרגול צוות מחקר

שוטונוקה בטצ'ריה

שוטונוקה

בטצ'ריה

sutonuka.bhattachary@mail.huji.ac.il

ResearchGate

Ph.D. Topic: The Eternal Grind: Multiple Dimensions of Grinding Stones in the South Indian Neolithic

Advisors:

Prof. Gideon Shelach-Lavi, Professor, Department of Asian Studies the Louis Frieberg Chair of East Asian Studies, Hebrew University of Jerusalem, Israel

Prof. Naama Goren-Inbar, Emeritus Professor, Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem, Israel

Professor Shanti Pappu, Secretary, Sharma Centre for Heritage Education, Visiting Professor, SIAS, Krea University, India

Abstract:

The primary aim of the research is to investigate the role of grinding stones in understanding issues related to subsistence, sedentism, and seasonality of the southern Indian Neolithic communities. This study examines the technological and functional variations of the grinding implements at three southern Neolithic ‘Ashmound’ sites (Sangankallu, Budihal and Tekkalakota). Ethnoarchaeological and experimental studies will be employed to reconstruct grinding stone manufacturing and use processes. Grinding stones are widely used in India for both subsistence and ritual purposes. This provides a unique opportunity to examine reduction sequences from manufacture to discard and reuse within the context of modern settled agro-pastoral communities, pastoral nomads, and hunter-gatherers. The significance of this study lies in analysing grinding stones from multiple perspectives, which helps better understand changing human interactions with the ‘wild’ and ‘domesticated’ landscapes through time in the Southern Indian Neolithic landscapes.

Projects:

August, 2020 – Present: Government of Tamil Nadu, Department of Archaeology In collaboration with Sharma Centre for Heritage Education. Appointed as research assistant for a project on Exploration and Scientific Investigations of Neolithic Sites Along The Eastern Coastal Plain And Eastern Ghats, Tamil Nadu

May-August, 2017: Indian Council of Social Science Research Project After Partition: Postmemories of Partition - Oral Histories of Indian Partition 1947 under Dr. Anjali Gera Roy in Indian Institute of Technology, Kharagpur: The aim of the project was to document the people's history of the 1947 India-Pakistan Partition, a globally disruptive event that created one of the largest mass refugee crises of the last century. Participated as a research intern engaging in collecting and curating People’s story in lieu of this great exodus.

Publications:

Paromita Bose, Sutonuka Bhattacharya, Prachi Joshi, Mokshada Salunke and Chintan Thakar. “Conference Report: Archaeology from Home: Connecting Things and Thought”, Guest Editorial, Antiquity, (2020).

Bhattacharya, Sutonuka. "Modern reuse of ringstones: a case study from Eastern India." Antiquity 95 (2021): no. 381.

Akhilesh, Kumar, Paromita Bose, Sutonuka Bhattacharya, Prachi Joshi, S. Paranthaman, R. Sivanantham, K. Bakialakshmi, K. Rajan, and Shanti Pappu. "Celts, Slabs, and Space: Organisation of lithic reduction strategies in Tamil Nadu, India." Journal of Anthropological Archaeology 68 (2022): 101464.

צוות מחקר

אסף בן חיים

אסף

בן חיים

עוזר הוראה, המדור הקלאסי

asaf.benhaim@mail.huji.ac.il

נושא עבודת המאסטר: עיטור אדריכלי בהרודיון

מנחה: דר' אורית פלג-ברקת

צוות תרגול צוות מחקר

נעה גולדברג

נעה

גולדברג

Noa.Goldberg@mail.huji.ac.il

נושא עבודת המאסטר: כלי שיחין בגליל בתקופה הרומית

מנחה: פרופ' עוזי ליבנר

בית יוצר בשיחין הוא בין הגדולים שפעלו בארץ ישראל ותוצריו נמצאו באתרים כפריים ועירוניים רבים באזור הגליל. התוצרים העיקריים של בית יוצר זה היו קנקנים לאגירה ולאחסון, פכים, פכיות, קערות ונרות עשויים תבנית. האתר שיחין ממוקם כקילומטר מצפון לציפורי ובקרבה לדרך רומית שעברה במקום, הוא נזכר בכתביו של יוסף בן מתתיהו ותוצריו מוזכרים בספרות התלמודית. שני בית היוצר נחקרו על ידי פרופ דוד אדן‑ביוביץ בשנות ה־80, אך בעוד שהמחקר המלא על הכלים שיוצרו בכפר חנניה פורסם לפני כ־25 שנה ומהווה מאז אבן דרך במחקר התקופה הרומית בגליל, המחקר על שיחין לא הושלם וטרם פורסם. על מנת להשלים את המחקר הכימי שערך אדן‑ביוביץ יש צורך במחקר טיפולוגי של הכלים ויצירת קורפוס הכולל זיהוי הטיפוסים ותיאורכם בצורה מדויקת. כיום, חלוקת הכלים מבוססת על תורה שבעל פה וחסר פרסום מפתח, כזה הקיים לקבוצות קרמיות אחרות כמו כלי כפר חנניה. בזכות הפופולריות של הכלים, המחקר הטיפולוגי לכלי שיחין יאפשר תיארוך מדויק של אתרים רבים ויוסיף נדבך לסוגיות מחקריות נוספות כגון תולדות הישוב והדינמיקה היישובית באתרים שונים. המחקר הטיפולוגי, יחד עם הנתונים הכימיים, יאפשרו גם למפות את התפוצה של כלי שיחין, דבר שיוסיף למחקר על יחסי העיר והכפר בתקופה הרומית וגבולות המסחר והכלכלה של בית היוצר המקומי.

פרסומים:

עוזי ליבנר, גדעון גולדנברג, נעה גולדברג ויואב פרחי. תשפ"ג. חורבת עורבה: אתר מבוצר מן התקופה ההלניסטית בעמק האלה. חידושים בארכיאולוגיה של ירושלים וסביבותיה. כרך טו. עמ' 320-287

צוות מחקר

אבי משיח

אבי

משיח

avi.mashiach@mail.huji.ac.il

נושא עבודת המוסמך: מדבר יהודה בתקופת הברזל המאוחרת

מנחה: ד"ר אורי דוידוביץ'

תקציר: בתקופת הברזל המאוחרת (תקופת הברזל IIג, 586-701 לפסה"נ) אזור מדבר יהודה מתאפיין בעלייה משמעותית בהיקף הפעילות האנושית, ככל הנראה בעקבות פיתוחה של מערכת כלכלית המבוססת על גידול מוצרים חקלאיים יקרי ערך בחסות ממלכת יהודה ובהקשר אימפריאלי. למרות שמדובר בתופעה יוצאת דופן, מעטים המחקרים שהוקדשו עד היום לנושא, ובייחוד כאלו העושים שימוש בכלי מחקר חדשניים.

עבודת המחקר שלי למוסמך תתמקד בהבנת אופייה של הפעילות האנושית שהתקיימה במדבר יהודה, בדגש על נאות המדבר שלחופו המערבי של ים המלח, בתקופת הברזל. עיקר המחקר יושתת על שלושה עמודים : א. ניתוח הממצאים מחפירות ארכיאולוגיות המתקיימות בימים אלו באזור נווה עין גדי (במסגרת פרויקט המחקר DeadSea-Eco); ב. ניתוח ממצאים ארכיאולוגיים מאתרים נוספים מתקופת הברזל בחוף המערבי של ים המלח אשר טרם פורסמו במלואם, יחד עם ניתוח מחודש של מחקרי עבר; ג. קידום המחקר הביו-ארכיאולוגי הקשור בפעילות החקלאית הקדומה במדבר יהודה על יסוד שיתופי פעולה מדעיים.

חלקה האחרון של תקופת הברזל הוא מן התקופות הסוערות ביותר בתולדות ארץ ישראל. יהודה הנתונה תחת שלטון המעצמות הגדולות (אשור, מצרים ובבל) חוותה בתקופה זו תהליכי פריחה ושגשוג כלכלי לצד תהליכי הרס וחורבן – תהליכים שהיוו אירועים מכוננים בתולדות עם ישראל. מחקר ארכיאולוגי חדשני ומעמיק על אזור מדבר יהודה בתקופת הברזל יסייע להאיר פרק עלום בתולדותיה של תקופה זו, ויספק תובנות חשובות על קיומה של ממלכת יהודה כישות פוליטית במרחב הנתון תחת הגמוניה אימפריאלית, תוך עמידה על מהותה של הפעילות החקלאית-כלכלית הייחודית שהתפתחה בתקופה זו ועל קשרי המסחר הנלווים אליה.

פרויקטים:

פרויקט המחקר DeadSea-Eco העוסק בשינויים סביבתיים ותרבותיים במדבר יהודה לאורך ההולוקן, בראשות ד"ר נמרוד מרום (עוזר מחקר, החל מ-2019).
חפירות חורבת א-ראעי, בראשות פרופ' יוסף גרפינקל (עוזר מנהל שטח, 2019).
חפירות "גבעת השישה עשר" שעל יד גבעת זאב, בראשות ד"ר מיכאל פרייקמן (מנהל שטח, 2018).
פרויקט Corpus Inscriptionum Iudaeae/Palaestinae, העוסק בפרסום מקיף של כתובות עתיקות מארץ ישראל מן התקופה ההלניסטית ועד לתקופה הביזנטית (עוזר מחקר, 2019-2017).

צוות מחקר

ג'נט סאפורד

ג'נט

סאפורד

janet.safford@mail.huji.ac.il

Ph.D. Topic: Reconstructing Jewish Communities of Ancient Babylonia: A Study of the Babylonian Exiles in Light of the Al-Yahudu Archives

Supervisors: Prof. Wayne Horowitz

Abstract: My Dissertation topic is, “Reconstructing Jewish Communities of Ancient Babylonia: A Study of the Babylonian Exiles in Light of the Al-Yahudu Archives.” The Āl-Yahudu tablets are a collection of a just over 200 Akkadian cuneiform tablets which were written between 572 to 477 BCE and pertain to an exilic Jewish/Judean community in the Babylonian (and subsequent Achaemenean) empire. The Babylonian Exile, which gave rise to the Babylonian Talmud, was one of the most formative periods in the history of the Jewish people. The Bible devotes more chapters to the time of the Babylonian Exile and its prophets than to any other event in Jewish memory. Before the discovery of the Al-Yahudu tablets almost no direct and contemporary extra-Biblical sources could be found to attest to the Babylonian captivity of Judah. Suddenly, with the discovery of the Al-Yahudu tablets, the prosopography of Jews mentioned in cuneiform sources during the Babylonian exile increases by over 100% including 88 Yahwistic names from this archive alone. Because it was scribal custom to write the place, day, month and year that the tablet was written, we have nearly a one hundred year uninterrupted exact chronology for the activities of this exilic Judean community. In my research I discuss connections between Babylonian Akkadian sources pertaining to exilic Jewish communities and their relationships to Prophetic literature and the Babylonian Talmud. I also compare and contrast the situation of Jewish exiles in Babylon to Jewish exiles in Elephantine and discuss their social and economic status as well as family units and relationships.

Publications:

Safford J., & Kechagias A., Speaking Ancient Akkadian as a Living Language: Volume One. Polis Institute Press (Forthcoming, 2022).

Horowitz W., Oshima T., Sanders S., Bloch Y., Safford J., Wilson J., Zilberg P. Cuneiform in Canaan: The Next Generation (second edition). Eisenbrauns. Pennsylvania. 2018.

"Jewish Women in Cuneiform Sources During the Babylonian Exile.” Presented at the 232nd meeting of the American Oriental Society. Boston, March 20th, 2022.

“Philological Problems in the Book of Isaiah in light of the Dead Sea Scrolls: The case of MT Isa 9 vs. 1QIsaa, 4QIsace.” Presented at the National Association of Professors of Hebrew Annual Conference on Hebrew Language. June 25th, 2014.

צוות מחקר

אלה רבינוביץ'

אלה

רבינוביץ'

ala.rabinovich@gmail.com

Academia

נושא עבודת הדוקטורט: מעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל במבט ארכיאו-מטלורגי

מנחים: דר' נעמה יהלום-מאק, פרופ' יוסף גרפינקל

מחקרי עוסק במעבר מתקופת הברונזה המאוחרת לתקופת הברזל כפי שמשתקף בחפצי מתכת. העבודה מתבססת על המכלולים ממספר אתרים בדרום הלבנט, כולל הפירסום המלא הראשון של הממצאים מתל מקנה-עקרון. באמצעות ניתוח טיפולוגי, בדיקות ההרכב הכימי, סימני שימוש וכו' אני מבקשת לבחון את התפתחות תעשיות הברונזה והברזל ואת הקשר בין המעבר מברונזה לברזל לבין השינויים הפוליטיים והחברתיים בדרום הלבנט בראשית תקופת הברזל.

פרויקטים:

אבל בית מעכה (החל מ-2017)
תל אסוויר (אוניברסיטת חיפה) (החל מ-2017)
גבעת זאב (2015-2016)
תל לכיש (2014-2015)
עין אל-ג'רבה (2013-2016)
חורבת קיאפה (2013)
מכינה את הפירסום הסופי של מכלולי כלי המתכת מחורבת קיאפה, חורבת א-ראעי, תל שילה, תל רחוב (יחד עם נ' יהלום-מאק), תל מקנה-עקרון, תל עזקה.

פירסומים:

Rabinovich A., Yahalom-Mack N., Garfinkel Y., Ganor S., Hasel M. G. 2019. The Metal Assemblage from Early Iron Age IIA Khirbet Qeiyafa and Its Implications for the Inception of Iron Production and Use. In: Bulletin of the American Schools of Oriental Research.

Farhi Y., Rabinovich A. 2019. The Late Persian – Early Hellenistic Finger Rings and Seals. Pp. 321-331 in: Y. Garfinkel, S. Ganor, and M. G. Hasel, ed. by M. G. Klingbeil. Khirbet Qeiyafa Vol. 4. Excavation Report 2009–2013: Art, Cult and Epigraphy. Jerusalem.

Rabinovich A. 2018. An Iron Dagger from the “Far House” in the Ophel. P. 369 in: E. Mazar and T. Lang. The Fortified Enclosure at the Ophel - The “Far House” (2 Sam 15:17): Architecture and Stratigraphy. Pp. 325–393 in: E. Mazar, The Ophel Excavations to the South of the Temple Mount 2009–2013. Final Reports Volume II. Jerusalem.

צוות מחקר

דנה שחם

דנה

שחם

dana.shaham@mail.huji.ac.il

Academia

Researchgate

נושא עבודת הדוקטורט: דימויים קוויים באמנות הפליסטוקן/הולוקן של אגן הים התיכון

מנחה: פרופ' אנה בלפר כהן

מטרתה של עבודת הדוקטורט היא לבסס קורפוס בין-תרבותי נרחב של הסגנון הלינארי באמנות אגן הים התיכון מסוף הפלייסטוקן (לפני כ-15,000 שנה). המחקר כולל שלושה פרויקטים, שבמרכז כל אחד עומדת יצירת אמנות נאטופית וגוף השוואתי של יצירות נוספות ממכלולי תרבויות מקבילות, קודמות ומאוחרות לתרבות זו. התוצאות מצופות להפיק קריטריונים חדשים להערכת מאפיינים ייחודיים לתרבות הנאטופית. אותם קריטריונים יאפשרו גם סוג חדש של השוואות בין-תרבותיות סביב אגן הים התיכון. הודות למיקומן הייחודי של תרבויות סוף הפלייסטוקן בהיסטוריה האנושית (היינו, זמן המעבר מאורחות החיים הפליאוליתיים לחברות החקלאיות בניאולית), התוצאות עשויות להעמיד גופי ידע ממשי לדיון בפנומנולוגיה של האמנות.

תחומי עניין והתמחות:

הפרהיסטוריה של האמנות
תרבויות סוף הפלייסטוקן סביב אגן הים-התיכון
ארכאומוסיקולוגיה
ארכאומלקולוגיה
ליתיקה (טיפולוגיה, קיות)

פרויקטים קודמים:

Teaching assistance, "Introduction to Human Evolution" (Prof. A. Belfer-Cohen), since 2015.
Nahal Ein-Gev II, Late Natufian (Prof. Leore Grosman), since 2010.
Satsurblia Cave (Georgia), Upper Paleolithic (Dr. Tengiz Meshveliani, Prof. Ron Pinhasi and Prof. Anna Belfer-Cohen), excavation 2013-2015.
Kfar Hahoresh, PPNB (Prof. Nigel Goring-Morris), excavation 2009-2011; lithic analyses 2009-2014.
Agia Varvara-Asprokremnos (Cyprus), PPNA (Dr. Carole McCartney), excavation 2008, 2009, 2012.
Hilazon Tachtit Cave, Late Natufian (Prof. Leore Grosman), excavation and analysis of the mollusk assemblage 2008.
Tel Tsaf, Middle Chalcolithic (Prof. Yosef Garfinke), excavation 2005-2006.
Gesher, PPNA, hafting technology project 2006-2007.
Nahariya Bronze Age Temple, the mollusks assemblage 2007.

פרסומים:

Shaham, D. and L. Grosman. In press. Engraved stones from NEG II – portraying a local style, forming cultural links. Proceedings of the 8th Conference on PPN Chipped and Ground Stone Industries of the Near East, Nicosia, Cyprus, November 2016.

Shaham, D. and A. Belfer-Cohen. 2017 The Natufian Audio-Visual Bone Pendants from Hayonim Cave. In: D. E. Bar-Yosef Mayer, D.E., Bonsall, C. and A.M. Choyke (eds.) Not Just for Show: The Archaeology of Beads, Beadwork and Personal Ornaments. Philadelphia: Oxbow Books. Pp. 95-102.

Grosman L., Shaham D., Valletta F., Abadi I., Goldgeier H., Klein N., Dubreuil L. and Munro N.D. 2017 A human face carved on a pebble from the Late Natufian site of Nahal Ein Gev II. Antiquity 91 (358) e2: 1–5.

Grosman, L., N.D. Munro, I. Abadi, E. Boaretto, D. Shaham, A. Belfer-Cohen and O. Bar-Yosef. 2016. Nahal Ein Gev II, a Late Natufian Community at the Sea of Galilee. PloS one 11(1): p. e0146647.

Shaham, D. 2014. Art Research Tools for Reading Natufian Art: A Methodological Approach and Selected Case Studies. Unpublished MA Thesis, The Hebrew University, Jerusalem (in Hebrew).

Shaham, D. and A. Belfer-Cohen. 2013. Incised slabs from Hayonim cave: a methodological case study for reading Natufian art. In: F. Borrell, J.J. Ibáñez, and M. Molist (eds.) Stone Tools in Transition: From Hunter-Gatherers to Farming Societies in the Near East. Barcelona: Universitat Autònoma de Barcelona Press. Pp. 407-419.

Shaham D. 2012. The Articulation of Music and Visual Arts during the Natufian Culture in the Levant. In: E. Anati (ed.) The Intellectual and Spiritual Expressions of Non-Literate Peoples, UISPP, CISENP, Atalier, Capo di Ponte, Giugno. Pp. 197-213.

Shaham, D., L. Grosman and N. Goren-Inbar. 2010. The red-stained flint crescent from Gesher: new insights into PPNA hafting technology. Journal of Archaeological Science 37: 2010-2016.

צוות מחקר

נעמה גורן-ענבר

פרופ'

נעמה

גורן-ענבר

naama.g@mail.huji.ac.il

מומחית בעלת שם עולמי בחקר התקופה הפליאוליתית התחתונה. האתרים שחפרה, בעיקר בצפון ישראל, שינו את הבנתנו באשר לאבולוציה של האדם והתנהגותו מראשית הופעתו במזרח התיכון.

גורן-ענבר קיבלה את התואר הראשון והשני שלה בארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטורט שלה (1981) עסקה בחקר מכלולי כלי האבן מהאתר עובדיה בעמק הירדן, האתר הפרהיסטורי הקדום בישראל, בהנחייתו של פרופ' עופר בר-יוסף. את התמחות הפוסט-דוקטורט שלה עשתה באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה בהנחיית גלין אייזק. היא החלה לשמש כמרצה באוניברסיטה העברית משנת 1984, בשנת 1992 מונתה לפרופסור חבר ובשנת 1997 כפרופסור מן המניין. שימשה כראש המכון לארכיאולוגיה בין השנים 2002 ל-2005. היא כלת פרס א.מ.ת לשנת 2014 והחל משנת 2016 היא חברה באקדמיה הישראלית למדעים.

מחקרים וחפירות

גורן-ענבר השתתפה כארכיאולוגית וחברת צוות בחפירות באתר הפרהיסטורי בעובדיה בעמק הירדן, באתרים הפרהיסטוריים בצפון סיני, בסקרים אתנוגרפיים בדרום סיני, בחפירות מערת היונים בגליל, ובאתרי בקעת הירדן.

בשנת 1978 ניהלה פרופ' גורן-ענבר עונת חפירות באתר מן התרבות האשלית, "הלשון", בסמוך לקיבוץ כפר מנחם בשפלה הדרומית. בחפירות נחשף מכלול עשיר של כלי אבן ובעיקר כלי גרעין.

בשנים 1981-2 ניהלה את החפירות באתר האשלי בברכת רם בצפון רמת הגולן.

בשנים 1982-5 ניהלה את פרויקט החפירות באתר הקטור מן התקופה הפלאוליתית התיכונה בבקעת קונטרה על גבול סוריה ברמת הגולן.

בשנת 1989 החלה את פרויקט החפירות באתר האשלי גשר בנות יעקב בגדה המזרחית של נהר הירדן במוצאו מעמק החולה. היא ערכה באתר שבע עונות חפירה.

תלמידי מחקר

יוסף גרפינקל, בנושא "התרבות החומרית בעמק הירדן בתקופות הניאוליתית הקרמית והכלקוליתית הקדומה" (בהנחייה משותפת עם פרופ' אמנון בן תור, 1992) כיום פרופסור מן המניין במכון לארכיאולוגיה, וראש המכון כיום.

אראלה חוברס, בנושא "מכלול כלי הצור ממערת קפזה" (1998), כיום פרופסור מן המניין במכון לארכיאולוגיה.

עידית סרגוסטי, בנושא "שינויים מורפולוגיים באבני היד מן התקופה הפליאוליתית התחתונה בישראל" (2003).

גונן שרון, בנושא "תעשיות נתזים גדולים בתרבות האשלית" (2007), כיום פרופסור חבר במכללה האקדמית תל חי.

נירה אלפרסון אפיל, בנושא "עדויות לשליטה באש באתר האשלי גשר בנות יעקב" (2008), כיום פרופסור חבר בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

גדי הרצלינגר, בנושא "שחזור מורפומטרי של אבני היד באתר גשר בנות יעקב".

מריון פרובוסט, (בהנחייה משותפת עם יוסי זיידנר)

פרסומים מרכזיים

ספרים בסדרת גשר בנות יעקב

Goren-Inbar, N., Werker, E. & Feibel, C.S. 2002. The Acheulian Site of Gesher Benot Ya'aqov, Israel Volume I: The Wood Assemblage. Oxford: Oxbow Books. Alperson-Afil, N. & Goren-Inbar, N. 2010. The Acheulian Site of Gesher Benot Ya'aqov Vol. II: Ancient Flames and Controlled Use of Fire. Vertebrate Paleobiology and Paleoanthropology. Dordrecht: Springer.

Rabinovich, R., Gaudzinski-Windheuser, S., Kindler, L. & Goren-Inbar, N. 2012. The Acheulian Site of Gesher Benot Ya'aqov Volume III: Mammalian Taphonomy. The Assemblages of Layers V-5 and V-6. Vertebrate Paleobiology and Paleoanthropology. Dordrecht: Springer.

Goren-Inbar, N., Alperson-Afil, N., Sharon, G. & Herzlinger, G. 2018. The Acheulian site of Gesher Benot Ya'aqov. Volume IV. The Lithic Assemblage. Vertebrate Paleobiology and Paleoanthropology Series. Cham, Switzerland: Springer.

דו"חות חפירה

Bar-Yosef, O. & Goren-Inbar, N. 1993. The lithic assemblages of 'Ubeidiya : a lower Paleolithic site in the Jordan Valley. (Qedem - Monographs of the Institute of Archaeology N. 34). Jerusalem: Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem.

Goren-Inbar, N. 1990. Quneitra: A Mousterian Site on the Golan Heights. Qedem - Monographs of the Institute of Archaeology N.31. Jerusalem: The Hebrew University of Jerusalem.

קובצי מאמרים

Goren-Inbar, N. & Speth, J.D. (eds.) 2004. Human Paleoecology in the Levantine Corridor, Oxford: Oxbow Books.

Goren-Inbar, N. & Sharon, G. (eds.) 2006. Axe Age: Acheulian Tool-making from Quarry toDiscard, London: Equinox.

Goren-Inbar, N. & Spiro, B. 2011. Special Issue: Early-Middle Pleistocene palaeoenvironments in the Levant. Journal of Human Evolution 60

מאמרים נבחרים

Alperson-Afil, N., Sharon, G., Kislev, M., Melamed, Y., Zohar, I., Ashkenazi, S., Rabinovich, R., Biton, R., Werker, E., Hartman, G., Feibel, C. & Goren-Inbar, N. 2009. Spatial organization of hominin activities at Gesher Benot Ya'aqov, Israel. Science 326: 1677-1680.

Belitzky, S., Goren-Inbar, N. & Werkerz, E. 1991. wooden plank with A Middle Pleistocene man-made polish. Journal of Human Evolution.

Goren-Inbar, N. 2011. Culture and cognition in the Acheulian industry: a case study from Gesher Benot Yaʿaqov. Philosophical Transactions of the Royal Society B: Biological Sciences 366: 1038-1049.

Goren-Inbar, N., Alperson, N., Kislev, M.E., Simchoni, O., Melamed, Y., Ben-Nun, A. & Werker, E. 2004. Evidence of Hominin Control of Fire at Gesher Benot Ya`aqov, Israel. Science 304: 725-727.

Goren-Inbar, N., Feibel, C.S., Verosub, K.L., Melamed, Y., Kislev, M.E., Tchernov, E. & SaragustI, I. 2000. Pleistocene milestones on the Out-of-Africa corridor at Gesher Benot Ya'aqov, Israel. Science 289: 944-947.

Goren-Inbar, N., Lister, A., Werker, E. & Chech, M. 1994. A butchered elephant skull and associated artifacts from the Acheulian site of Gesher Benot Ya'aqov, Israel. Paléorient 20: 99-112.

Goren-Inbar, N. & Saragusti, I. 1996. An Acheulian biface Assemblage from the Site of Gesher Benot Ya'aqov, Israel: Indications of African Affinities. Journal of Field Archaeology 23: 15-30.

Goren-Inbar, N., Sharon, G., Melamed, Y. & KisleV, M. 2002. Nuts, nut cracking, and pitted stones at Gesher Benot Ya'aqov, Israel. Proceedings of the National Academy of Sciences of the United States of America 99: 2455-60.

אמריטי

נחמן אביגד

פרופ'

נחמן

אביגד

1905-1992

אביגד היה דמות מיוחדת בקרב הארכיאולוגים בארץ ובעולם בזכות אישיותו וכשרונותיו המגוונים. עבודתו המדעית השתרעה על פני יובל שנים של מחקר ארכיאולוגי פורה של קדמוניות ארץ-כישראל הן בחפירות בשטח והן ליד שולחנו בספרייה. הוא היה ממניחי היסוד לארכיאולוגיה הארץ-ישראלית. שנים רבות לימד ארכיאולוגיה כפרופסור במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים ושימש תקופה ארוכה גם כראש החוג והמכון לארכיאולוגיה.

מחקריו הרבים והמגוונים של אביגד זכו לפרסום ולהכרה בינלאומיים. בשנות פעילותו הארוכות זכה בפרסים רבים: פרס ישראל (1977), פרם שימל (1979), פרס ירושלים (1984) ופרס רוטשילד (1984).

אביגד זכה לכבוד שרק החשובים שבחוקרים זוכים לו: הכרך השמונה-עשר של 'ארץ-ישראל' בהוצאת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה הוקדש לו, במלאת לו שמונים שנה, כהוקרה על תרומתו המדעית ועל פעילותו רבת השנים כחבר הוועד המנהל של החברה, ולאחר מכן כחבר כבוד שלה.

נחמן אביגד (רייס) נולד בעיר זואלו (Zawalow) שבאוסטריה (באותה תקופה; עתה בתחום אוקראינה), הוא למד אדריכלות בעיר ברנו שבצ׳כוסלובקיה. עם עלייתו לארץ בשנת 1925 החל להתעניין תוך טיוליו בארץ באתריה הקדומים. בשנת 1929 הצטרף כאדריכל ושרטט לפרופ׳ סוקניק בחפירותיו מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים בבתי הכנסת של בית-אלפא וחמת גדר, וכן השתתף בחפירות שנערכו בשומרון ובאתרים נוספים רבים. תרומתו מידיעותיו וכשרונותיו לשרטוט וניתוח השרידים הקדומים שנחשפו באתרים אלה באה לידי ביטוי בפרסומים המדעיים של תוצאות החפירות. בשנות השלושים והארבעים עסק עם סוקניק בסקר וחפירות של מערות הקבורה בירושלים. כאן התוודע אל הכתובות העבריות הקדומות שנתגלו בהן, נושא שנגע לליבו וריתק אותו בהמשך פעילותו הארכיאולוגית. בעיקר מוכרת בנושא זה גילויה ופרסומה של 'מצבת עוזיה' שמצא סוקניק במנזר הרוסי שבהר הזיתים, גילוי שהיה שייך, בצדק, בעיקר לאביגד.

בראשית שנות הארבעים, במסגרת עבודתו, החל בלימודים סדירים בארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. בשנת 1947 סיים את עבודת המ.א., ובשנת 1952 את עבודת הדוקטורט. במחקר זה פרסם לראשונה את מלוא הפרטים תוך ניתוח ארכיטקטוני-כרונולוגי של מבנה המצבות הקדומות שבנחל קדרון. מחקר זה פורסם לאחר-מכן בספרו 'מצבות קדומות בנחל קדרון', שיצא לאור בשנת 1954.

בראשית שנות החמישים החל אביגד לחפור בעצמו בבית שערים, מצדה ובמערות מדבר יהודה. חפירותיו בבית שערים בהמשך לחפירות מזר במקום, פורסמו בכרך 'בית שערים ג — החפירות הארכיאולוגיות בשנים תשי״ג-תשי״ח', שיצא לאור בשנת 1975.

גולת הכותרת של מפעלו הארכיאולוגי של אביגד היו חפירותיו, שבהן החל בשנת 1969 ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. החפירה, שבראשיתה לא הבטיחה רבות מבחינת השתמרות השרידים במקום, הפכה תוך פרק זמן קצר לאחת החפירות החשובות שנערכו מעולם בארץ-ישראל ובירושלים. החפירה, שנערכה בתנאים קשים במהלך שנות השבעים, והשתרעה על פני חודשים רבים כל קיץ ועל פני שטחים רחבים ברובע היהודי, סמלה יותר מכול את דמותו של אביגד כחוקר עברה של ארץ-שראל. אביגד שיקע עצמו בעבודה הארכיאולוגית בירושלים, ונראה בעליל למי שעבדו עמו באותה תקופה, כי הוא מעורב רגשית בחשיפת שרידי עברה של העיר; כך הלכו ונרקמו הקשר והאהבה בין אביגד מרושלים. במשך כל החפירה היה אביגד נתון כל-כולו בעשייה המדעית-ארכיאולוגית, הוא ניווט בכשרון את התקדמות החפירה ולמד על בוריים את השרידים הנחשפים ומשמעותם הרחבה להכרה המחודשת עם עברה של העיר ותכניתה בתקופות עברו. בין גילוייו החשובים במקום יש למנות את חשיפת 'החומה הרחבה', שקבעה בבירור את תחומיה המורחבים של ירושלים בסוף ימי הבית הראשון. חשיפת מבני מגורים יהודיים מהודרים בעיר העליונה של ירושלים מימי הבית השני. אנו זוכרים ביראת-כבוד את הימים והשעות הרבות שהקדיש לחשיפת 'הבית השרוף', שנהרס בידי הרומאים בשנת 70 לספירה. כיצד מישש בחרדת-קודש ובאהבה כל חפץ וחפץ שעלה בחפירה, וכיצד אורו עיניו לגילוי שמו של בעלנ 'בית השרוף' הוא 'בר קתרוס' ממשפחת כוהנים, ששמו נתגלה חקוק על משקולת אבן.

עם תום החפירה, בראשית שנות השמונים, הקדיש אביגד מזמנו וכשרונו כאדריכל לשיקום ושחזור השרידים הקדומים במספר ניכר של אתרים ברובע היהודי. יש המציינים כי האתרים האלה הם הדוגמה הטובה ביותר לשימור מוצלח ומבוקר של אתרים קדומים. שמו של אביגד קשור בהם כחופר ומשחזר.

תוצאות חפירות אביגד ברובע היהודי פורסמו בספרו 'העיר העליונה של ירושלים — פרשת החפירות הארכיאולוגיות ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים', שיצא לאור בשנת 1980.

חשיבות רבה נודעת לתרומתו של אביגד בתחום הפליאוגרפיה והאפיגרפיה העברית והארמית. שמו של אביגד נודע ברבים כבר-סמכא עולמי בתחומים אלה בהם עסק בהתמדה שנים רבות. בצוותא עם פרופ׳ י' ידין פענח

ופירש את המגילה החיצונית לבראשית. במשך שנים רבות ביטא אביגד את כשרונו הבלתי נדלה בפענוח כתובות רבות ביניהן כתובת הקבר '...יהו אשר על הבית' מירושלים, וכתובת בית הכנסת בכפר נבוריה שבגליל. אביגד התפרסם כמפענח ומפרסם של עשרות רבות של חותמות וטביעות-חותם עבריים וארמיים: 'יהוד','ירושלם','מוצה' ואחרות, ובעיקר אלה של פקידים רמי-מעלה באדמיניסטרציה של ממלכות ישראל ויהודה, ואף ממלכות שכנות: עמון, מואב, אדום ופניקיה. תוצאות מחקריו בנושא זה פורסמו בעשרות מאמרים. בעיקר ראוי לציין כאן שני פרסומים מקיפים: 'בולות וחותמות מתוך ארכיון ממלכתי מימי שיבת ציון', שיצא לאור בשנת 1976, ו'בולות עבריות מימי ירמיהו — אודים מוצלים מארכיון תעודות', שפורסם בשנת 1986.

אביגד הגיע לידי מעורבות אישית ורגשית באותן חותמות שאת נושאי שמותיהם ניתן היה לזהות עם אישים שחיו ופעלו בארץ, כנזכר בספרות המקראית. אביגד התייחס אליהם כאילו הכירם אישית, למרות הדורות הרבים שהפרידו ביניהם. הוא שקבע את התנאים ההכרחיים לזיהוי ודאי שכזה: על שמות האב והבן להיות זהים לשמות הנזכרים במקרא, וכן חייבת להיות התאמה כרונולוגית בין הממצא לדמות הנזכרת במקרא. כך הצליח אביגד להעלות מתהום השכחה ולהחיות דמויות שמילאו תפקידים מרכזיים בממלכת יהודה ערב נפילתה בידי הבבלים.

שנים רבות אסף אביגד פרט לפרט על מאות רבות של חותמות וטביעות שעתידים היו להתפרסם בקורפוס השמות השמיים-מערביים. אביגד לא זכה לראות את מפעלו זה מגיע לקו הסיום. עזבונו עומד לצאת לאור בקרוב מטעם האקדמיה הלאומית למדעים. יש להמתין בתקווה שגם תוצאות חפירותיו ברובע היהודי יגיעו לכדי פרסום סופי ויתרמו את תרומתם לחקר ירושלים וארץ-ישראל בתקופות העבר.

אביגד ייזכר לא רק כחוקר אובייקטיווי, שקול ומהימן, אלא גם כאדם בעל תרבות וידע בתחומים רבים נוספים. הוא היה בעל אישיות דגולה, אשר למרות הפרסום והכבוד הרב להם זכה בתחום מחקריו, נותר צנוע בהליכותיו וישר-דרך במעשיו. דלת ביתו נותרה תמיד פתוחה לעצה ולהדרכה. הוא שימש לתלמידיו כדמות החוקר האידיאלי, הקפדן שנותר מאוזן, בתחום ההיגיון בקשריו עם המציאות המדעית, אינו מפליג יתר על המידה במסקנותיו אשר לא פרסמן לפני שהיה בטוח כי יש ביסוס והצדקה להן. אביגד היה גם מסוג החוקרים שנחונו במידת היושר הציבורי והאינטלקטואלי שלא מנעו ממנו להודות בטעויות ולתקנן במידת הצורך.

תלמידיו וממשיכי דרכו מוקירים את מפעלו המדעי המגוון ורב-הפעלים, ואת תרומתו החשובה לאין-ערוך לביסוס, פיתוח וקידום הארכיאולוגיה הארץ-ישראלית. פטירתו הפתאומית לאחר מחלה קצרה הותירה חלל, וחסרונו בקהילה המדעית מורגש היטב.

יהי זכרו ברוך.

ה' גבע, תשנ"ז, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י"א: 11–13.

לזכר

אמנון בן-תור

פרופ'

אמנון

בן-תור

1935-2023

פרופ' אמנון בן תור לימד כחבר סגל של החוג (לאחר מכן מכון) לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית. בשנים 1974-7 כיהן כראש החוג ובשנים 1992-6 כראש המכון לאריכאולוגיה. בשנת 1988 נתמנה לבעל הקתדרה לארכאולוגיה של א"י על שם יגאל ידין. בשנת 1999 קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת קומפלוטנסה בספרד, ובשנת 2000 קיבל את פרס שימל המוענק על ידי מוזיאון ישראל.

במרוצת השנים עסק בהוראה ומחקר באוניברסיטאות בחו"ל ביניהן הרווארד, ייל, פנסילבניה, קולומביה קמברידג' (אנגליה) והסורבון (פריז).

בין התלמידים לתואר שלישי אותם הדריך נמנים: רפאל גרינברג, דורון בן-עמי, שרון צוקרמן (ז"ל) ויוסף גרפינקל.

תחומי מחקר והוראה:

הקשרים הבינלאומיים במזה"ק באלף הרביעי והשלישי לפנה"ס.
אמנות הגליפטיקה בלבנט באלף הרביעי והשלישי לפנה"ס.
הכרונולוגיה של המחצית הראשונה של האלף השני לפנה"ס.
ארכאולוגיה – היסטוריה – מקרא.
חצור של תקופות הברונזה והברזל.

חפירות:

חורבת עוצה (1963); ירמות (1970); אזור (1971); אתיינו, קפריסין [בשיתוף עם ט. דותן]

(1971-2); תל קירי (1975-6); יקנעם (1977-9, 1981, 1987-8); תל קשיש (1978-9, 1981-5; 1987); חצור (1990 - 2018).

בשנים 1971-2 ניהל ביחד עם הפרופ. טרודה דותן את החפירות באתר אתיינו שבקפריסין – החפירה היחידה עד כה של אוניברסיטה העברית בחוץ לארץ.

פירסומים נבחרים (החל משנת 2000):

ספרים:

1) Tel Qashish, Final Report (Qedem Reports No. 5, The Institute of Archaeology, The Hebrew University), Jerusalem: Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem, 2003 (co-authors: R. Bonfil and S. Zuckerman).

2) Yoqne'am vol. II, The Iron Age (Qedem Reports No. 6, The Institute of Archaeology, The Hebrew University), Jerusalem: Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem, 2005, (co-authors: A. Zarzecki-Peleg and S. Cohen-Anidjar).

3) Yoqne'am vol. III, The Middle and Late Bronze Ages (Qedem Reports No.7, The Institute of Archaeology, The Hebrew University), Jerusalem: Institute of Archaeology, Hebrew University of Jerusalem, 2005 (co-authors: D. Ben-Ami and A. Livneh).

4) Back to Masada, Jerusalem: Yad Izhak Ben-Zvi, 2009.

נוסח בעברית :בחזרה למצדה, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2009.

5) Hazor vol. VI –The Iron Age, Final Report (Seasons of 1990 – 2006 of the renewed excavations), Jerusalem: Israel Exploration Society; Institute of Archaeology, the Hebrew University of Jerusalem, 2012 (co-authors: D. Ben-Ami and D. Sandhaus).

6) Hazor, Canaanite Metropolis and Israelite Town, Jerusalem: Israel Exploration Society ; Biblical Archaeology Society, 2016.

נוסח בעברית: חצור, מטרופולין כנענית ועיר ישראלית, ירושלים: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2015.

מאמרים:

1) Hazor and the Chronology of Northern Israel: A reply to Israel Finkelstein, BASOR 317 (2000): 9-13

2) The Fall of Canaanite Hazor, Monografies Eridu I, Barcelona 2001: 227-231.

3) ארכיאולוגיה – מקרא – היסטוריה, בתוך: ל' לוין וע' מזר (עורכים), הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא, ירושלים תשס"א, 25-17.

4) Hazor – A City State between the Major Powers, A Rejoinder, SJOT 16 2002: 301-308.

5) כנען הישנה וישראל החדשה, ארץ ישראל כז (ספר חיים ומרים תדמור), ירושלים תשס"ג, 54-50.

6) Hazor and Chronology, Ägypten und Levante XIV (2004), 45-67.

7) Ceremonial Palace, Not a Temple, BAR 32/5 2006: 8, 78-79

8) Do the Execration Texts Reflect an Accurate Picture of the Contemporary Settlement Map of Palestine? in Y. Amit et al. (eds.), Essays on Ancient Israel in Its Near Eastern Context, A Tribute to Nadav Na'aman, Winona Lake 2006, 63-87.

9) The Sad Fate of Statues and the Mutilated Statues of Hazor, in S. Gitin, J.E. Wright and J.P. Dessel (eds.), Confronting the Past, Archaeological and Historical Essays on Ancient Israel in Honor of William G. Dever, Winona Lake 2006, 3-16.

10) The 'White Building' Is a Temple: Response to Bonfil and Zarzecki-Peleg, IEJ 58 (2008): 94-99.

11) Hazor at the End of the Late Bronze Age: Back to Basics, BASOR 350 (2008): 1-6 (co-author - S. Zuckerman).

12) Hazor, in E. Stern, (ed.), The New Encyclopedia of Archaeological Excavations in the Holy Land, vol. 5, Jerusalem 2008, 1769-1776.

13) A Decorated Jewellery Box from Hazor, Tel-Aviv 36 (2009): 5-67.

14) חידה ארכאולוגית בתל חצור, ארץ ישראל כט (ספר אפרים שטרן), ירושלים תשס"ט, 74-50 (בהשתתפות ד' ציגלר וו' אברוטיס).

15) המתחם הפולחני בעיר העליונה של חצור, קדמוניות 45 (2012) 9-3.

16) Who Destroyed Canaanite Hazor, BAR 39/4 (2013): 27-36.

17) The Ceremonial Precinct in the Upper City of Hazor, Near Eastern Archaeology 76/2 (2013): 81-89.

18) Hazor in the Tenth Century B.C.E., Near Eastern Archaeology 76/2 (2013): 105-109.

19) A Decorated Box in the Collections of the Bible Lands Museum, Jerusalem, Egypt and the Levant XXII/XXIII (2012-2013): 317-338.

20) Iron Age IIA-B: Northern Valleys and Upper Galilee, in S. Gitin (ed.) The Ancient Pottery of Israel and its Neighbors from the Iron Age through the Hellenistic Period, Vol. 1, Jerusalem 2015, 135-188 (co-author: A. Zarzecki-Peleg).

21) Hazor, in Encyclopedia of the Bible and Its Reception, Vol. 11, Berlin 2015, 440-44.

22) A Fourth-Millennium BCE Seal from Hazor, in S. Ganor et al., (eds.), From Sha’ar Hagolan to Shaaraim, Essays in Honor of Prof. Yoseph Garfinkel, Jerusalem 2016, 187-203.

23) Qui a Détruit la Cité Biblique de Hatsor, Pour La Science (466), Paris 2016, 52-61.

24) A Cooking-Pot from Hazor with Neo-Hittite (Luwian) Seal Impressions, in O. Lipschits, Y. Gadot and M.J. Adams (eds.), Rethinking Israel. Studies in the History and Archaeology of Ancient Israel in Honor of Israel Finkelstein, Winona Lake 2017, 29-45 (co-authors: A. Cohen Weinberger and M. Weeden).

לזכר

דן ברג

פרופ'

דן

ברג

1935-2009

"פרופ' דן בר"ג נפטר במפתיע ונקבר בירושלים ביום ראשון, ה' בכסלו תש"ע (22/11/2009). דן נולד ב-1935 בלונדון לד"ר גרשון ולד"ר גרדה בר"ג כשהיו בדרכם חזרה לארץ-ישראל מברלין, שבה התמחו בלימודי הרפואה. אביו, מבחירי תלמידי של פרופ' זיגמונד פרויד, ואמו, פסיכואנליטיקאים ידועי שם, התגוררו עם חזרתם ארצה בתל-אביב. דן למד בתיכון "שלווה" ואת שירותו הצבאי עשה כקצין בחיל המודיעין. התעניינותו בארכיאולוגיה התעוררה כבר בגיל צעיר וזכתה לעידוד מבני משפחה קרובה. ב-1956 עבר לירושלים והחל את לימודי הארכאולוגיה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטור שלו, בהדרכת פרופ' נחמן אביגד ופרופ' דונאלד הרדן, יוחדה למחקר כלי הזכוכית במזרח הקדום. הוא סיים אותה ב-1971 ובעקבותיו פרסם שורה ארוכה של מאמרים על תעשיות הזכוכית העתיקה. פרסומיו והישגיו בחקר הזכוכית העתיקה הקנו לו שם עולמי ותקופת-מה הוא אף שימש סגן נשיא האגודה העולמית לתולדות הזכוכית. במסגרת עיסוקו בחקר האמנות היהודית העתיקה, הוא התמחה בנומיסמטיקה ארץ-ישראלית ואף שימש נשיא החברה הנומיסמטית הישראלית ועורך כתב העת שלה, Israel Numismatic Journal. דן השתתף בחפירות אחדות מטעם המכון לארכאולוגיה ופרסום ממצאיהן. בין אלה יצוינו חפירות תל קסילה, חניתה, נהריה ובית שערים. הוא עמד בראש משלחת החפירות שחשפה את בית הכנסת בעין גדי, בניין ששימש את הקהילה המקומית מהמאה הג' לספירה ועד שלהי התקופה הביזנטית.

עם חזרתו מלונדון ב-1968, שבה שקד על כתיבת הדוקטורט, שימש דן אסיסטנט למורהו, פרופ' נחמן אביגד. ב-1970 הצטרף לסגל המכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית ולימד בה עד צאתו לגמלאות ב-2003. בשיעורי הקנה דן לתלמידיו ידע רב, מעמיק ומגוון בתחומים שונים הקשורים לתרבות החומרית הארץ-ישראלית, מהתקופה ההלניסטית ועד שלהי התקופה הביזנטית. זכורים במיוחד שיעוריו על נרות החרס והמחזור התלת-שנתי של שיעורים על זכוכית עתיקה, שבהם עמדו תלמידיו על ידענותו המופלגת, יכולות לרדת לפרטים, לבודד את הנתונים החשובים ולבנות באמצעותם את התמונה הארכיאולוגית-כרונולוגית בצורה מרשימה. בשנות עבודתו הנחה כמה תלמידי מחקר ותלמידים לתואר מוסמך במכון לארכאולוגיה.

אישיותו של דן הייתה מורכבת וסוערת סערה פנימית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. דן היה בעל זיכרון פנומנלי, יכולת מחקרית גבוהה והבנה מעמיקה, לא רק בתחומי העשייה הארכאולוגית הקרובה אליו, אלא גם בתחומי מחקר הנושקים לה – היסטוריה, אמנות ומדעי היהדות – וידענותו היתה לשם דבר. מי שחפץ לברר פרט על ממצא בעיר שנתגלה בחפירה נשכחת, או בתולדות המחקר הארכאולוגי הארץ-ישראלי, ידע שעליו לפנות לפרופ' דן בר"ג. פניו ש דן אורו בשעה שסיפר על איזה חוקר מסוים, על פרשייה עלומה או על מעשה נשכח מחיי המכון לארכיאולוגיה, אפילו מהימים שקדמו לעבודתו שם. השיחה עמו, בין שהיו בחדרו ובין שבמסדרון אגב אורחא, נסבו על נושאים מגוונים, חלקם רציניים, אולם קודם שנפרד קינח לא פעם את דבריו באמירה שנונה או בבדיחה טובה.

"אין עושין נפשות לצדיקים. דבריהן הן זיכרונן". הנפש הנזכרת בכתובת מקבר בני חזיר, שדן עסק בו באחד ממאמריו האחרונים, היא המצבה שנהגו הקדמונים להקים לצד הקבר. אולם לצדיקים – החכמים, בלשון התלמוד הירושלמי – אין צורך להקים מצבה, דבריהם הם-הם זיכרונם. פועלו של דן בשדה המחקר הארכאולוגי מרשים ביותר. יעידו על כך ספרו, Catalogue of Western Asiatic Glass in the British Museum, שראה אור ב-1985, וכן מאמריו ומחקריו הרבים בתחום זה, שהתפרסמו בבמות שונות בארץ ומחוצה לה. אולם התמחותו בנומיסמטיקה לא נפלה מהתמחותו בזכוכית. מחקריו עסקו במגוון נושאים, המתפרסים מהתקופה ההלניסטית, בית חשמונאי ובית הורדוס, מרד בר כוכבא ועד ימי ממלכת ירושלים הצלבנית. על אלו יש להוסיף את דיוניו החשובים בגיאוגרפיה היסטורית, בולות ומשקולות, קברים וקבורה וארכיטקטורה ואמנות קדומות. אלו יעמדו ללא ספק לזכרון לדורות הבאים, מצבה לאיש, לעמשיו ולתרומתו של פרופ' דן בר"ג למחקר הארכאולוגי הארץ-ישראלי.

יהי זכרו ברוך!"

נכתב על ידי פרופ' זאב וייס ב-קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל ועתיקותיה וארצות המקרא תש"ע 2009, כרך מספר 138, עמודים 128.

לזכר

עמנואל 'מוניה' דונוייבסקי

עמנואל

'מוניה'

דונוייבסקי

1906-1968

כרך 'ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' לזכרו של עמנואל דונוייבסקי ב-JSTOR

מוניה החופר

למוניה – כמו לכל אדם – כמה פנים היו לו. את הדברים שאומר כאן ברצוני לייחד למוניה החוקר-חופר. במשך שנים רבות נקרע מוניה בין אהבתו לארכיאולוגיה – אשר בחפירותיה השתלב מדי פעם בפעם – ובין ההנדסה, שהיתה בשבילו קרדום לחפור בו. המפנה חל אצלו בשנת 1965, כאשר הצטרף לחפירות חצור ונשבה כולו בידי הארכאולוגיה – נשבה ושלט בה, עד שהלך מאתנו. מוניה ידוע היה בעולם-מדע בארץ ובחוץ-לארץ כאדריכל של חפירות רבות , אלא שנדמה לי, שאין לך דבר רחוק יותר מן האמת מהגדרה זו.

מה היה מוניה מבחינה ארכיאולוגית? ההיה ארכיאולוגיה במובן הרגיל של המילה? התשובה היא: לא. ושמא היה אדריכל-חפירות כפי שנוהגים להבין מונח זה? וגם כאן התשובה היא: לא.

היה בו צירוף נדיר של שניהם, בתוספת מסירות, דבקות והכרת שלימות, שהעלוהו מעל לשניהם. אילו הייתי צריך להציע מעין סמל שייחקק על מצבתו, דומני, שהייתי בוחר בשילוב של פטיש-חפירה ועפרון-שרטוט.

רק אלה שהכירו את מוניה מקרוב ועבדו במחיצתו בשעת חפירה ואחריה ידעו, שתרומתו העיקרית להבנת החפירה לא התבטאה בתכניות המוגמרות – אף-על-פי שאלו כשלעצמן בהירות להפליא – כי-אם דווקא בבדיקות ובבירור הבעיות הסטראטיגראפיות בשעת בחפירה, כבסיס להכנת התכניות. ואת זאת עשה בעזרת פטיש-החפירה, אשר לא נפרד ממנו לרגע זמן החפירות. פטיש-החפירות היה בשבילו מעין יד שלישית, מעין משוש, שבעזרתו חיטט, בירר וחיפש – וקבע; בעזרתו חשב...

כבר אחרי עונת-החפירות הראשונה בחצור הגעתי לידי המסקנה, שיש לשנות מן הנוהג ולכלול את שמו של מוניה, יחד עם שמות החופרים, בשער הפרסום בזכות שווה. בכך רצינו להפגין את העובדה שהיתה ידועה לכל אלה שחפרו עמו, כי תרומתו לא היתה טכנית גרידא, וכי מבחינה מהותית-מדעית לא נפלה מזו של החופרים הארכיאולוגים.

מה היתה תרומתו העיקרית? תרומתו נבעה בעיקר – ואולי יישמע הדבר כפאראדוקס – מחוסר שליטתו המוחלט באמצעי החשוב ביותר העומד לרשותו של הארכיאולוג בבואו לקבוע את זמן הממצא: כלי-החרס! בשביל הארכיאולוגי מדע כלי-החרס שוב אינו רק אמצעי לקביעת התאריך היחסי, אלא לעיתים קרובות הוא מאפשר לקבוע גם את הכרונולוגיה המוחלטת. אולם עם זאת, אין ספק, שגם היום הסטראטיגראפיה היא עדיין האמצעי הבטוח ביותר לקביעת הכרונולוגיה היחסית.

הארכיאולוג נזקק לשני האמצעים כאחד. אולם עלינו להודות, כי במקרים רבים החופר 'משוחד' – מתחת לסף-הכרתו – אף בקביעות הסטראטיגראפיות, וזאת משום שהוא מסתמך על הממצא הקיראמי. הכול יודעים היום – יותר מקודם – עד כמה יש להיזהר בשימוש בקיראמיקה כאמצעי לקביעת הכרונולוגיה. מה רבות האפשרויות שחרס ישתרבב לקירבת מבנה, קיר, רצפה או יסוד לאחר שנעקר משכבתו המקורית.

מוניה היה יכול ללמוד את תורת הקיראמיקה בקלות, ואין ספק, שהיה יכול לשלוט ללא מאמץ בהיסטוריה הקדומה של ארץ-ישראל. אולם מוניה התרחק משתי תורות אלה כמפני אש. תחילה – באופן תת-הכרתי, ולאחר-מכן – בכוונה תחילה.

מוניה רצה לגשת לפתרונה של בעיה סטראטיגראפית ללא דעות קדומות, ללא תיאוריות היסטוריות שיש לאמתן או לדחותן. מוניה לא רצה להיות מושפע מעדות כלי-החרס בשלב הראשון של החפירה, שהרי הללו – כאמור – אולי הושלכו למיפלס הנדון בעת חפירת היסודות. בשבילו המבחן העיקרי לקביעת הכרונולוגיה היחסית היה: הסטראטיגראפיה הצרופה – הזיקה בין קיר לרצפה ובין חפירת יסודות לקיר, והזיקה בין אלה ובין הרצפות והקירות שמעליהם ומתחתיהם. סבור היה, שיש לקבוע עובדות אלו לפני שבאים להיעזר בקיראמיקה לקביעת הכרונולוגיה היחסית או המוחלטת.

דרך מחשבתו היתה – ובכך לא התפשר – שקודם-כל יש לקבוע את העובדות הסטראטיגראפיות, ורק לאחר-מכן לברר את הזיקה בין עובדות אלו לתופעות הקיראמיות. רק לאחר עיון מדוקדק בתוצאות ההשוואה הזאת אפשר להגיע למסקנות הכרונולוגיות, ולבסוף – למסקנות ההיסטוריות.

מוניה – המשקיף מן החוץ, כביכול – למד מתוך הנסיון, כי לעיתים קרובות תהליך חשיבתו של הארכיאולוג-ההיסטוריון הוא הפוך, וכי בתולדות החפירה תהליך זה – יותר מכל – הוא שהביא למסקנות בלתי-נכונות. נגד תהליך זה רצה מוניה להיות מחוסן. כאילו רצה להידמות לעובד-מעבדה, הבודק את דם החולה בלי לדעת את זהותו, בלי לדעת מה היתה האבחנה המוקדמת של הרופא. ומשום כך – שוב כמו עובד-המעבדה – הרגיש באחריות העליונה שהיתה מוטלת על כתפיו. אבחנה בלתי-נכונה עלולה לסכן את החולה – ומוניה אכן התייחס לבעיות שהיה עליו לפתור בהתמסרות וברגש-אחריות כאילו חיי אדם היו תלויים במסקנותיו. רגש-אחריות זה היה אחת מתכונותיו הבולטות, והוא שהטביע את חותמו על כל דרך עבודתו וחייו. כאשר הציקה לו בעיה, לא חדל לחשוב עליה במשך עשרים וארבע שעות ביממה.

בכל יצר מוניה דמות חדשה של אדריכל-חופר, ובתחומים אלה שלט שליטה מוחלטת. רק מי שעבד במחיצתו ידע, כי כאשר לא שוכנע מוניה לחלוטין ממסקנות החופר – סימן שהמסקנה טעונה בדיקה נוספת, או אף בחינה מחודשת. אלה שזכו שמוניה נמנה עם צוות-החופרים בחפירתם ידעו להעריך את עקשנותו, כביכול, כי רק הודות לכך אפשר היה להתקרב אל הפתרון הנכון, גם כאשר עורר הדבר קשיים רבים בשעת החפירה ולאחריה. מוניה לא היה דורפפלד, שערכו פחת מבחינה ארכיאולוגית כאשר נהפך לארכיאולוג במלוא מובן המילה. אולם מוניה גם לא היה אדריכל-שרט, המעלה את מסקנות החופר על הכתב ולו לא. אם אך רצה מנהל החפירה, נהפך מוניה ל'מצפון הסטראטיגראפי" של החפירה. אין כמעט חפירה בקנה-מידה גדול שמוניה לא השתתף בה, עיצב את מסקנותיה וקידם את מחקרה – ועדות לכך החפירות בבית שערים, תל קסילה, חצור, מגידו, מצדה, תל מור, חמת-טבריה וכוכב-הירדן. בחפירות חצור והכותל השקיע את נשמתו לפני שנפחה.

עם הסתלקותו של מוניה הוכיני קשה. תקוותנו היא, כי יקום דור חדש של אדריכלים-חופרים צעירים שמוניה הכשירם ועיצבם, וכי בבוא העת יתפשו צעירים אלה את מקומו, ובכך יעמידו ציון נאות למורם הדגול.

אולם הוכינו קשה גם מבחינה אישית וחברית – ולכך אין תחליף. יהיה זכרו ברוך!

*דברים שנאמרו באזכרה שנערכה במכון לארכאולוגיה במלאת שבעה לפטירתו.

יגאל ידין, מתוך: ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה 1973, כרך יא', עמודים ט'-י'.

לזכר

טרודה דותן

פרופ'

טרודה

דותן

1922-2016

"פרופ' טרודה דותן, מעמודי התווך בפנתאון הארכאולוגים הישראלים, הלכה לעולמה ב-28 בינואר 2016. היא נולדה בווינה ב-1922 ועלתה לארץ-ישראל ב-1925 עם אביה, לאופולד קרקואר, מחלוצי האדריכלות הישראלית ואמן רישום חשוב, ועם אמה, גרטה וולף קרקואר, ציירת נודעת.

את ניסיונה הראשון בעבודת שדה ארכאולוגית רכשה טרודה בהיותה סטודנטית לארכיאולוגיה באוניברסיטה עברית בשנות הארבעים של המאה הקודמת, בחפירות בית ירח בשנים 1945-46, בהנהלת בנימין מזר, משה שטקליס ועמנואל דונאייבסקי. בשנת 1949/50 השתתפה בחפירות תל קסילה בראשות בנימין מזר. לאחר השמת תואר המ"א באוניברסיטה העברית, שבמסגרתו כתבה עבודת גמר על הקרמיקה של בית ירח, הסבה טרודה, בעידוד של מזר, את עיקר עניינה לחקר התרבות החומרית של הפלישתים. היא מהמשיכה את לימודיה במכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו בשנים 1951-52 וכאן ניתנה לה הזדמנות לחקור את הממצאים ממגידו, מהעמוק ומאתרים אחדים במרחב האגאי. שם פגשה את הלן קנטור, שעתידה הייתה להיות פטרוניתה, לצד בנימין מזר. קנטור הייתה זו שהדגישה את הגישה האמנותית-היסטורית בתרבות החומרית כבסיס להבנת קשרי הגומלין בחברות קדומות, ונקודת מבט זו עברה כחוט השני לכל אורך הקריירה המחקרית של טרודה.

כעבור שנה זכתה טרודה במלגת לימודים מטעם האוניברסיטה העברית במכון הארכיאולוגי של אוניברסיטת לונדון. כאן פגשה את קתלין קניון ואת אולגה טפנל ובאמצעותן ניתנה לה הזדמנות ללמוד את הממצאים מחפירות לכיש ואת אלו מחפירות סר פלינדרס פיטרי בתל אל-פארעה ובתל ג'מה, וכן את האוספים המצריים במוזיאון הבריטי ובמוזיאון אשמוליאן. בשנים 1955-58 הייתה טרודה ארכאולוגית השדה הצעירה ביותר השתתפה בחוויה המכוננת של הארכיאולוגיה הישראלית – בחפירות האוניברסיטה העברית בתל חצור בהנהלת יגאל ידין. ניסיון זה נטע בה דחף מחודש לעיסוק בחקר הקשרים הבין-תרבותיים שהתקיימו בין עמי אגן הים התיכון בתקופת הברונזה המאוחרת. בשנת 1961 הוענק לטרודה התואר דוקטור לפילוסופיה מטעם האוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטור שלה, "התרבות החומרית של הפלישתים", התפרסמה בספר בעברית ב-1967 ובאנגלית ב-1982. ספר זה משמש עד היום כאחד המקורות העיקריים ללימוד התרבות הפלישתית ושל גויי הים האחרים, וטרודה זכתה בגינו בהכרה בינלאומית. בשנת 1962 החלה ללמד באוניברסיטה העברית, והמשיכה את עבודת השדה שלה בשנים 1962-63 כשותפה בניהול חפירות עין-גדי לצד בנימין ועמנואל דונאייבסקי. בשנים 1971-72 היא ניהלה עם אמנון בן-תור את חפירות האוניברסיטה העברית באתר אתיינו שבקפריסין. בחפירות אלו התמקדה בחקר הקשר בין פולחן ותעשייה, תרבות גויי הים ותפקידה של קפריסין כגשר בין יישובי הים האגאי והלבנט. בשנים 1972-77 ניהלה טרודה את חפירות האוניברסיטה העברית בדיר אל-בלח, מוצב מצרי-כנעני בגבול כנען. בשנת 1977 הוענק לה תואר פרופסור מן המניין, בשנים 1977-82 כיהנה כראשת המכון לארכיאולוגיה ובשנת 1985 זכתה בקתדרה לארכיאולוגיה על-שם אליעזר ל' סוקניק. לאחר פרישתה ב-1992, כיהנה כמנהלת ראשונה של מרכז פיליפ ומיוריאל ברמן לארכיאולוגיה מקראית באוניברסיטה העברית. בשנים 1981-86 ניהלה עם סימור (סי) גיטין את מפעל החפירות המשותף למכון אולברייט ולאוניברסיטה העברית בתל מקנה-עקרון. במהלך שנים אלו ולאחריהן שקדה עם גיטין על פרסום הממצאים מעקרון. תוצאות החפירות הקנו את הבסיס לפיתוח מתווה מקיף של תרבות פלשת במשך 600 השנים של היישוב בתל במהלך תקופת הברזל, לרבות שתי ערים גדולות בצורות, האחת בתקופת הברזל I והשנייה במאה האחרונה של תקופת הברזל II.

טרודה כתבה, לבדה או בשיתוף עם אחרים, 14 ספרים, ביניהם מונוגרפיות בסדרה "קדם", על החפירות באתיינו ובדיר אל-בלח, דוחות אחדים של מכון אולברייט והאוניברסיטה העברית על חפירות תל מקנה-עקרון, ועם בעלה, משה דותן, כתבה את הספר הפופולרי "People of the Sea: In Search of the Philistines". כן כתבה, לבדה או בשיתוף עם אחרים, 68 מאמרים, הנחתה עשרות סטודנטים, ביניהם כמה שהם כיום חוקרים בכירים בתחום הארכאולוגיה.

במרוצת השנים לימדה טרודה גם באוניברסיטאות פרינסטון, ניו-יורק ובראון, וכן באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, שבה סייעה לפתח תכניות לימודים על הארכאולוגיה של אגן הים התיכון וקשרי גומלין תרבותיים. בשנת 1996 הוענק לה פרס ישראל בארכיאולוגיה וכן פרס פרשיה שימל של מוזיאון ישראל על תרומתה הנכבדה לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל. כן הוענקו לה דוקטורטים של כבוד מאת אוניברסיטת בראון וההיברו יוניון קולג'. קובץ ההרצאות שהוגשו בכנס בנושא Mediterranean Peoples in Transition: Thirteenth to Early Tenth Centuries BCE ראה אור ב-1998 בספר שנדפס לכבודה. סדרת ההרצאות על-שם טרודה דותן ללימודי המזרח הקודם מטעת קרן דורות, שבה משתתפים חוקרים נודעים מרחבי העולם, מתקיימת באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת אל-קודס ובמכון אולברייט, שבו הייתה טרודה במשך שנים רבות עמיתת מחקר בכירה. טרודה כיהנה גם במשך שנים רבות במועצה הארכאולוגית של רשות העתיקות הישראלית והייתה חברה פעילה במועצת המנהלים של מוזיאון ישראל. היא נמנתה שנים רבות עם מועצת החברה לחקר ארץ-ישראל ועתיקותיה ושימשה גם חברת כבוד במועצה זו.

בהרחיבה את תחום הארכיאולוגיה הישראלית לכלול בו לימודים פלישתים וים-תיכוניים, הטביעה טרודה חותם עמוק ונמשך בתלמידיה ובעמיתיה. טרודה תיזכר בלב ידידיה יותר מכל בשל יכולתה המיוחדת למצוא מסילות אל לב כל אדם, בשל חוש ההומור ושמחת החיים שפיעמה בה, ההתלהבות הסוחפת שלה ואהבתה העזה לעבודתה. היא תחסר לנו עד מאוד.

טרודה הייתה נשואה לארכאולוג המנוח, פרופ' משה דותן. הניחה אחריה שני בנים דני ואורי דותן, שניהם אמנים, נכדים ונין."

נכתב על-ידי סי גיטין בקדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא, תשע"ז (2016), כרך 152, עמודים 127-128.

לזכר

יזהר הרשפלד

פרופ'

יזהר

הרשפלד

1950-2006

"יזהר נולד בקיבוץ בית קשת, גדל בטבעון ובאשקלון ומילדות ידע כי הארכיאולוגיה היא ייעודו. לאחר שירותו הצבאי קבע את מגוריו בירושלים ועשה את כל מסלול לימודיו במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית. התואר דוקטור הוענק לו בשנת 1987 ולמן שנת 1989 הוא נמנה על סגל המכון לארכיאולוגיה, בו שימש כארכיאולוג חופר וכמורה במעמד במיוחד. הוא ניהל מפעלים ארכיאולוגיים רבים – סקרים וחפירות, והיה נציג מובהק של הארכיאולוגיה הישראלית בכנסים בינלאומיים בנושאים בהם עסק – בית המגורים וההתיישבות הכפרית בארץ-ישראל, הנזירות, קומראן ועין גדי, שינוי אקלים, גנים ופיתוח חקלאי. בנושאים אלה, שהקנו לו מוניטין בינלאומי, גם הוזמן לכתוב ערכים אנציקלופדיים ופרקים בספרי יעץ חשובים.

עוד בראשית דרכו כארכיאולוג, עם תום לימודיו לתואר מ"א, נמסרה לידיו חפירת בית המרחץ בחמת גדר – שהייתה מן החפירות הגדולות ביותר שהתנהלו בארץ באותה עת – והוא ניצח עליה ברוב כשרון עד לפרסומה הסופי. אחריה באו חפירות חרבת א-דיר, רמת הנדיב, טבריה ועין גדי, וראוי להזכיר גם את הסקרים הגדולים: סקר מפת הרודיון, סקר מנזרים במדבר יהודה ובנגב המערבי, סקר מדידות בשבטה (שהעמיד סוף סוף את חקר האתר הזה במקום הראוי לו) ולאחרונה, הסקר בנגב בעקבות דרכי הבשמים של הנבטים.

סקר בתי מגורים מסורתיים בהר חברון (1977-1978) היה לנושא עבודת הגמר שלו לתואר השני, שפורסמה כספר הן בעברית (1987) והן באנגלית (1995). אחר כך בא סקר מפת הרודיון (1981-1982), מחקר שפורסם ב-1985 מטעם האגודה לסקר ארכיאולוגי של ישראל. המנזרים שנתגלו במהלך סקר זה היוו נקודת מוצא לדוקטוראט שלו בנושא מנזרי מדבר יהודה, מקר שפורסם גם הוא כספר באנגלית (1992) ובעברית (2002). חפירותיו רחבות ההיקף כללו את מרחצאות חמד גדר (1979-1998) – שהדו"ח הסופי שלהן פורסם ב-1999; חפירות בשני אתרים ברמת הנדיב: חורבת עקב (1989-1994) וחורבת עלק (1989-1998) – הדו"ח הסופי התפרסם בשנת 2000; טבריה – בהר ברניקי ובעיר שלמרגלותיו (1989-1994) – דו"ח סופי התפרסם ב-2004; עין גדי (1996-2002) – הדו"ח הסופי ראה אור ב-17 בנובמבר 2006, ביום לווייתו! חפירות עין גדי הורחבו למחקר אזורי נרחב יותר על הארכיאולוגיה של אזור ים המלח, שכלל את קומראן ואת עין פשחה. מחקריו האחרים כללו חפירות של בתי בד ואמות מים באמאוס (1975-1975); כנסיה נוצרית קדומה בחורבת ברכות (1975) אותה ניהל במשותף עם יורם צפריר ; בתי מגורים בחורבת סוסיה (1976); שקמונה (1994); סקר ארכיטקטוני ומיפוי של שבטה (1999-2002) וסקר מנזרים באזור עזה. הוא מפרסם למעלה מ-15 ספרים – רבים מהם דוחות ארכיאולוגיים סופיים בפורמאט גדול – ולמעלה מ-100 מאמרים; הישג יוצא מן הכלל לחוקר בן גילו.

שלושה ממחקריו הגדולים טרם הגיעו לכלל פרסום סופי: המשך החפירות ברמת הנדיב באתר חורבת עלק (שחודשו בשנת 2000); חפירות טבריה (שחודשו בשנת 2004) ופרסום חפירותיו של רודולף כהן באתרי דרך הבשמים הנבטית בנגב מטעם רשות העתיקות, שנעשה בעזרת מענק מטעם קרן הפרסומים של ליאון לוי ולשבי וייט (2004). תלמידיו ועמיתיו קבלו על עצמם להשלים את המחקרים הללו ולפרסמם.

יזהר זכה במלגות ובפרסים רבים, בהם מלגת רוטשילד לפוסט-דוקטוראט, שנה אותה עשה באוניברסיטת ייל (1988), ופרס אירן לוי-סאלא לשנת 2000 מטעם אוניברסיטת בן גוריון, על ספרו חמת גדר. כן זכה במענקי מחקר רבים, במיוחד מטעם יד הנדיב. בשנים 1996 ו-2000 זכה להיות עמית מחקר בדמברטון אוקס (Dumberaton Oaks) שבוושינגטון (D.C.) בלימודים ביזנטיים ובאדריכלות גנים (בהתאמה). למן שנת תשנ"ד שימש יזהר כחבר במערכת קדמוניות.

כל מקום ואתר שעליו כתב – בין אם בארץ, בין אם בחו"ל – הוא הכירו אישית מתוך עשרות טיולים שנערך, וכל טיול עם יזהר היה חוויה מרתקת. בסקר ובחפירות של מנזרי מדבר יהודה ובדוקטוראט שנגזר ממנו, ובעצם עוד קודם לכן, בסקר ובתיעוד בתי המגורים בכפרי הר חברון אותו ערך עם עמיתים מבית ספר שדה כפר עציון, באה לידי ביטוי יכולתו המיוחדת להדביק אחרים בהתלהבותו ולרתום אותם לעשייה משותפת ומפרה, איש איש בתחומו. כך באו לעולם אוסף מקורות חז"ל על בית המגורים, תרגומי המקורות הלטיניים על אמות המים, ובמיוחד תרגומי המקורות של לאה די סגני על נזירות מדבר יהודה, שהחלו כיוזמה פרטית של שניהם והתגלגל והתפתח לפרויקט גדול מטעם יד יצחק בן צבי. לקבוצה זו של אוספי מקורות שייך גם לקט מקורות חז"ל על טבריה, שראה אור לפני זמן לא רב.

בקרב חוקרי קומראן היה יזהר לארכיאולוג המקצועי המובהק והמנוסה ביותר שהיה לנציג הבולט של הקבוצה הגורסת כי קומראן לא הייתה אתר כיתתי. את מקום האיסיים עליהם מדבר פליניוס ביקש לזהות עם אתר התאים אותו חשף מעל לעין גדי. תיאוריות אלו עוררה התנגדות (שהייתה לעיתים מרה וחריפה) מצד רבים הרואים בקומראן אתר כיתתי. נקודות המוצא שלו להערכה ארכיאולוגית מחודשת של קומראן וזיהויה כחווה חקלאית הייתה חפירותיו בחווה ההרודיאנית בעלת מגדל עוז מרובע ברמת הנדיב (חורבת עלק). גם כאן באה לכלל ביטוי גישתו כחוקר, המתאפיינת בבחינה רחבה של הממצא הארכיאולוגי הזמין. תרומתו הבולטת לחקר קומראן מתבטאת בזיהוי הנכון של הטיפוס הארכיאולוגי אליו שייך מבנה הגרעין של קומראן: בית חווה יהודאי בעל מגדל. את השקפתו על קומראן הוא הציג בכנסים רבים שהוקדשו למחלוקת על האתר ועל יושביו, וכן במאמרים רבים ובשני ספרים (האחר באנגלית, שתורגם זה מקרוב לגרמנית) והשני בעברית: "הכמיהה אל המדבר – בקעת ים המלח בתקופת בית שני", שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2004.

בתחומים אחרים – אדריכלות פרטית, מנזרים ונזירות, אמות המים של ישראל, דפוסי היישוב הכפרי, ועוד – נודעת למחקריו תרומה מכרעת לארכיאולוגיה של ישראל ומעבר לה, בהיותם עשירים בנתונים חדשים ובעיון מעמיק ומקיף. מחקריו היו תמיד יותר מאשר דו"ח ארכיאולוגי יבש; הוא השכיל להציג כל נושא בקונטקסט הטכנולוגי, ההיסטורי והתרבותי הרחב. ספריו הציבו גם מתכונת חדשה בתחום הגרפי של עיצוב דוחות ארכיאולוגיים.

רבים מן האתרים שחפר שוחזרו והפכו למוקדי ביקור לשוחרי ידיעות הארץ. ומה לך מצבה נאה יותר לארכיאולוג מאשר אתרים שחפר שמוצגים לקהל הרחב, ומדף שלם של ספרים הנושאים את שמו?!

יהיה זכרו ברוך וינוח בשלום על משכבו.

יוסף פטריך, קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל ועתיקותיה וארצות המקרא תשס"ז 2007, כרך מספר 133, עמודים 62-63.

לזכר

יגאל ידין

פרופ'

יגאל

ידין

1917-1984

כמעט בלתי-אפשרי לסכם כאן את פעילותה של אישיות רבת פנים זו. יגאל ידין היה יוצא דופן בכל מובן שהוא. עוצמת פעילותו איננה ניתנת למדידה בקני-המידה הרגילים. דומה, שאנו מדברים בשלושה אנשים שונים זה מזה, שכל אחד ואחד מהם פיתח קאריירה פורחת נפרדת: היה ידין איש הצבא, היה ידין המדינאי והיה ידין שהכרנוהו אנו כאן – הארכיאולוג והחוקר.

האמנם כך? הרי גם בתחומנו-אנו חבק ידין בפעילותו הענפה לפחות שלושה תחומים שונים זה מזה לחלוטין, ובכולם כאחד הגיע להישגים יחידים במינם, וביניהם הארכיאולוגיה של תקופת המקרא ופרסום ופירוש במה מן המגילות הגנוזות העיקריות. מעטים יותר יודעים, כי בימי לימודיו התמחה בארכיאולוגיה מוסלמית, וכי בתחום זה אף כתב את עבודת-הגמר שלו.

ייתכן, שקבעה גם ההתחלה, שהרי ידין היה היחיד מבני דורו שהיה ארכיאולוג בן ארכיאולוג, וכבר בילדותו ספג את הנושאים שהירבה לימים לפתחם ולהבהירם. אותנו הרשימה יכולתו ליצור מתוך ים של פרטים תמונה מקפת של כמעט כל נושא שעסק בו. מעולם לא אבד לו הכיוון. יכולתו לבטא את רעיונותיו ואת חידושיו בבהירות לפני קהל מקצועי ובלתי מקצועי כאחד: כושרו הריטורי וחושו הטבעי לעיתוי ולדראמאטיזאציה, שמשכו המונים כה רבים להרצאותיו ברחבי העולם; מחשבתו המקורית, שביקשה תמיד פתרונות חדשים לבעיות ישנות: פיתוח שיטות מחקר וארגון שלא נוסו קודם-לכן - בכל אלה נתגלה במלוא רבגוניותו: אדם תוסס, סוער ופורה מאין כמוהו.

בשנים שלפני מלחמת-השחרור השלים ידין את לימודיו באוניברסיטה והתכונן לכתוב את עבודת-הדוקטור, אלא שתכנית זו, בדומה לתכניות רוב בני דורו, נקטעה, ורק בשנת 1953, משפשט את מדי הצבא, שב לעסוק בארכיאולוגיה. לאחר ששהה זמן-מה באנגליה והשלים את הדוקטוראט שלו על "מלחמת בני אור בבני חושך" חזר לאוניברסיטה כמרצה. בשנים 1955–1958 החלה פרשת החפירות בחצור, "ראש כל הממלכות האלה". לארכיאולוגיה הישראלית היו החפירות האלו – והן עד היום הזה – הגדולות שבחפירות הארכיאולוגיות שנערכו בארץ. זאת ועוד, חפירות אלו שימשו בית-אולפנה, שבו צמח והודרך כל דור המורים והחופרים של ימינו, שכן בחפירתו קיבץ ידין תחת קורת-גג אחת את כל החופרים שפעלו אז, ונזכיר כאן את רות עמירן, קלר אפשטיין, יוחנן אהרוני ז"ל, טרודה ומשה דותן ועוד רבים אחרים. במשך ארבע העונות הראשונות, שכל אחת נמשכה כשלושה חודשים והעסיקה ב-250 פועלים וב-50 אנשי-צוות, נחשפו עשרים ושלוש שכבות יישוב על-פני שטחים נרחבים ונתגלו מבנים מונומנטאליים מתקופות שונות. אולם הישגן העיקרי של חפירות הצור היה מן-הסתם יצירת "הארכיאולוגיה הישראלית", שנטלה עתה מידי מוסדות-המחקר הזרים את הבכורה במחקר הארכיאולוגיה המקראית בארץ-ישראל.

בשנות השישים ביצע ידין את מפעליו הגדולים האחרים, וראשון להם החפירה במערת-האיגרות שבנחל חבר, שבה גילה את מכתבי שמעון בר בוסבא "נשיא ישראל" ואת תעודות בבתא. לאחר-מכן החל בחפירה הגדולה במצדה, שהביאה, בין היתר, לחידוש בתחום הארגוני: חפירה שנעשתה כל-כולה בידי קבוצות מתנדבים, שבאו מרחבי העולם. מאז קנה לו הנוהג הזה אחיזה בבל החפירות בארץ.

בשנים ההן ובראשית שנות השבעים פנה ידין לחפירת אתר נוסף: מגידו, שבה עשה שורה של בדיקות וחפירות-הבהרה. בשלהי שנות השישים הגה והקים, יחד עם יוסף אבירם, את המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית וסייע בהעברתו ממקומו בגבעת-רם להר הצופים, ובכך שיקם את המוסד שהקים אביו לפניו. ועדיין לא הזכרנו את פעולותיו ה"צדדיות", כגון רכישת המגילות הגנוזות ו"כתובת עוזיה", פעילותו בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ב"היכל הספר" ועוד ועוד.

בכל השנים שבהן עסק בחפירות ובמפעליו הגדולים האחרים לא הניח את עטו מידו. כמעט כל פעולותיו בשדה תועדו בספרים ובמאמרים, שכמותם בלבד מעוררת השתאות. תחילה הופיעו כמעט בעת ובעונה אחת שלושה ספרים. בספר הראשון תיאר את גילוי המגילות הגנוזות ורכישתן; בספר השני פרסם את עבודת-הדוקטור שלו רבת-ההיקף על מגילת "מלחמת בני אור בבני חושך"; ובספר השלישי פרסם, בשיתוף עם נחמן אביגד, את הנוסח של "מגילה חיצונית לבראשית" ואת פירושה. בשנות השישים פרסם בכרך של "ארץ-ישראל" שהוקדש לאביו המנוח, פרופ' אליעזר סוקניק, קטע ממגילת בן-סירא שגילה במצדה, ושנתיים אחר-כך פרסם בכרך של "ארץ-ישראל" שהוקדש לפרופ' אולברייט את "תפילין-של-ראש מקומראן". גולת-הכותרת בתחום זה היא מפעל-הענקים של שלושת כרכי "מגילת-המקדש", שמהדורתה האנגלית יצאה לאור זמן קצר לפני מותו.

גם לפעילותו בשדה נתלוו פרסומים רבי-היקף, החל בדינים וחשבונות על החפירות בחצור ובמערות מדבר יהודה וכלה בשורה של ספרים פופולאריים, שכולם נכתבו תחילה עברית (על כך הקפיד מאוד), ואחר-כך תורגמו לשפות רבות והקנו לו פרסום וכבוד. לכל אלה יש להוסיף ספר שרחש לו חיבה יתירה ועסק שנים רבות

בכתיבתו: "תורת המלחמה בארצות המקרא", שבו חברו יחדיו איש הצבא והחוקר בפתיחת אופקים חדשים. כן פרסם חלק מעבודת הגמר שלו - שעסקה, כאמור, בתחום אחר לחלוטין: "כתובות ערביות מארץ-ישראל" - בכרך של "ארץ-ישראל" שהוקדש למורו המנוח ל"א מאיר. לכך יש להוסיף את עשרות ואולי מאות המאמרים בכתבי-עת מקצועיים, מהם אחדים – כגון המאמר על שערי חצור, מגידו וגזר – שהיו בבחינת פריצת דרך.

אכן, יבול זה מעורר השתאות, ועל אחת כמה וכמה גדולה הפליאה לאור העובדה, שיבול זה חובק תחומים כה רחוקים זה מזה שכמעט לא יעלה על הדעת, כי בימינו אלה – ימי ההתמחות בתחום צר – ישלוט אדם אחד בכולם וייצור בהם יצירות כה מקוריות.

ועדיין לא דיברנו בידין האיש, המורה והמדריך. נתמזל לי מזלי והתחלתי את לימודי באוניברסיטה קרוב למועד בואו, וזכיתי להימנות עם תלמידיו הראשונים. בשנים ההן התמסר למלאכה חדשה זו בהתלהבות המיוחדת לו, וחמה היה, שהכין את עצמו לקראתה שנים הרבה, ורק ההכרח הוא שאילצו לפרוש ממנה. הסטודנטים לארכיאולוגיה, שהיו מעטים יחסית בימים ההם, זכו למורה רגיש ולמדריך מסור, שדלתו היתה פתוחה תמיד. לא אגזים אם אומר, כי בשנות הוראה ראשונות אלו ובמפעל גדול-הממדים של חצור הקים וגיבש דור שלם של חוקרים.

קשה, קשה עד מאוד לדבר בלשון עבר על איש חכם ורב-קסם זה, שתמיד-תמיד פגש בך מלא מרץ, והוא שופע רעיונות ותכניות, חידושים והמצאות. אבידה קשה אבדה לכולנו, וחוששני, ששוב לא יהיו הדברים כשהיו. שהרי לכל אחד מאתנו, תלמידיו, היתה דמותו השופעת מקור-השראה בלתי-נדלה. השנים הרבות שעשיתי במחיצתו, תחילה כתלמידו בסמינריונים שונים ואחר-כך כשותפו בשיעורים, והביקורים שערכתי עמו בחפירות, בין של אחרים ובין שלי, היו תמיד מלאי הפתעות, ביקורת, רעיונות מפרים וויכוחים פוריים. אף לא פעם אחת שיגרה או שעמום.

ולבסוף, "קדמוניות", כתב-העת שהיה למכשיר העיקרי להבאת תוצאותיו של המחקר הארכיאולוגי הענף לקהל הרחב. עד פרישתו של ידין מן העולם האקדמי לתחום המדיני היה כתב-עת זה ילד שעשועיו, ששיקע בו הרבה זמן ומחשבה. גם בו – כך נדמה לי – יצר סטאנדארטים חדשים, אשר היו מורי-דרך לכתבי-עת רבים בעולם הגדול. כמה מרעיונותיו הגדילו את ההתעניינות ואת מספר הקוראים לאין שיעור. גם אחרי פרישתו נהנתה המערכת מהדרכתו ומעצתו הטובה.

רק לפני זמן קצר חזר ידין אלינו והתחיל מחדש בהוראה ובמחקר. כבר הוזכר מפעל-הענקים של פרסום "מגילת-המקדש" שהביא לידי גמר. בשנה שעברה יצא לחפירה בתל בית-שאן, במגמה לברר בעיה שהציקה לו. כן רקם תבניות חדשות, וביניהן עונת-חפירות נוספת בחצור, ועיקר העיקרים: חפירה גדולה בביתר, העיר שבה לחם ומת אותו שמעון בר בוסבא "נשיא ישראל" אשר את מכתביו גילה זה לא כבר.

בשורות ספורות אלו אי-אפשר לעמוד, ולו בראשי-פרקים, על כל פעולותיו של יגאל ידין הארכיאולוג, לא-כל-שכן על ידין איש הצבא והמדינאי. ראוי היה כי יקום סופד אשר יחקור ויסכם את האישיות המרתקת הזאת.

במותו של ידין אבדה לנו, הארכיאולוגים, דמות זוהרת של מורה ומדריך, חוקר וחבר – אחד בדורו.

א' שטרן, 1984, קדמוניות 66–67: 37–38

לזכר

ליאו מאייר

פרופ'

ליאו

מאייר

1895-1959

ביום כ"ז באדר ב' תשי"ס ( 6 באפריל, 1959) נפטר לבית עולמו הפרופ' ליאו אריה מאיר. בן עשרים ושש על לארץ-ישראל על מנת להשתקע בה, ובמשך שלושים ושמונה שנים רצופות חי בירושלים והיה קשור בכל נימי נפשו במתרחש בארץ בתחומי המדע, התרבות והמדיניות. אפקו הרוחני רחב היה מכדי שיוכל לראות את מלוא עולמו בד' אמותיו של מוסד מדעי אחד בלבד, ותהיה זו האוניברסיטה העברית; או של חברה אחת בלבד, אף אם עוסקת היא בחקירת ארץ-ישראל לכל ענפיה.

מישהו ציין פעם, שיש לראות במאיר את שגרירה הנודד של האוניברסיטה העברית אל חכמי אומות העולם ומוסדותיהם המדעיים. כל העוקב אחר פרסומיו של מאיר, כדי לעמדו על הכוח המניע לפעולתו המדעית, אינו יכול שלא להשתומם על העושר המובהק של הנושאים הוהשקפות, שהוא נאבק עמהם, אם כי מבחינה חיצונית הקדיש מלומד זה את כל כשרונותיו לאמנות הארכיאולוגית בלבד.

לשם הכרת דמותו של מאיר האיש והחוקר מן הראוי לסקור את הרקע להתפתחותו הרוחנית. לפי מוצאו הוא נין של אחד מבתי האדמ"ורים החסידיים המפורסמים בגאליציה המזרחית; ועובדה זו מסבירה את השניות שבאפיו : מצד אחד, היה מוכן תמיד לעזור לאחרים בעצה, בהדרכה, במעשה-ממש כמר ש"הרבי" הוא טוב ומיטיב ועומד כל הימים לרשות אנשי-שלומו; ומצד שני, שמר בעת ובעונה אחת בהקפדה על המרחק, ה"דיסטאנץ", בינו לבין הבריות, ושוב – כדרכו של ה"רבי" כלפי חסידיו. וכשם שבעיקרו של דבר בדוד הוא ה"רבי" בתוך קהל חסידיו ומעריציו, כן נדון מאיר לבדידות בתוך ציבור חבריו ותלמידיו. ענף אחד מאילן היחס של משפחת מאיר קיבל את נימוסיה של האצולה הפולנית, ומכאן אותה שמינית שבשמינית של גאווה ושל אותו הידור חיצוני שנתלווה לו כל ימיו. אף החברה הלא-יהודית בארץ ובחוץ-לארץ, שבתוכה התהלך, טיפחה לא במעט יסוד זה.

השכבה היהודית האריסטוקראטית בגאליציה חיתה שקועה בסוף המאה הי"ט, מדעת ושלא מדעת, במ"ט שערי התבוללות. והנה קמה קבוצה של מעוררים, חלוצי הציונות המדינית, ופתחה בפעולתה: וסטאניסלאבוב, עיר מולדתו של מאיר, היתה כמרקחת. כאן התנהל מאבק קשה ביד הציונות למתבוללים, ואלה האחרונים אף הצליחו לפסול את בחירתו של הציר הציוני לפרלמנט האוסטרי, הרב ד"ר מ.ז. ברוידא, חלוץ החינוך היהודי-לאומי בפולניה. בעולם זה של ניגודים ביד רוח ההתבוללות בבית-הספר התיכון האוסטרי-פולני לבין האווירה הציונית בבית וברחוב גדל ונתחנך מאיר.

כשהגיעה שעתו של מאיר הצעיר להחליט על לימודיו בבית-ספר גבוה רבו לבטיו בעניין הדרך, שראוי לו לבחור לעצמו, שתהיה עשויה לתת סיפוק מלא לנטיותיו למחקר האמנות ולמדעי היהדות והמזרח, שנתמזגו עם שאיפתו לפעולה מעשית למען עם ישראל וארץ-ישראל.

האפשרויות של שילוב שתי מגמות אלה, מדע וציונות, היו, לאמתו של דבר, מוגבלות ביותר בימים ההם. השטח החשוב, ולפעמים אף היחיד, שבא בחשבון לכך היתה חכמת ישראל. צעירים משכילים בדקו ומצאו, שתחום זה דווקא עשוי לשמש פרוזדור נכבד לאדם בישראל, שבו יכשיר את עצמו לכניסה לטרקלין שירותו הלאומי-ציוני. רבים מחובשי בית-המדרש, אבל גם מבני הדור הצעיר הממושכל, פנו בפרק-זמן זה למדעי-היהדות, שחקירה ראויה לשמה בהם היתה מותנה בקבלת הכשרה בשני מוסדות, שהשלימו זה את זה: באוניברסיטה ובאחד מבתי-המדרש לרבנים, שהוקמו בבירות אירופה המרכזית והמערבית. בשביל בחורים יהודים, שבאו מאירופה המזרחית ותלמדום בידם, שימשו מדעי המזרח – למעשה, בעיקר השפות השמיות, או לימודי ההיסטוריה – אמצעי נוח לקבלת תואר אקדימי. במסיבות אלו טבעי הוא הדבר, שרבים מצעירי ישראל בגאליציה, שתפסו לאחר-מכן עמדות-מפתח בתנועה הציונית, פנו אל המכון למדעי המזרח של האוניברסיטה בווינה ולבית-המדרש לרבנים בעיר זו. ואף מאיר נמנה עם אלה. באוניברסיטת וינה נעשה תלמידו החביב של פרופ' שטרזיגובסקי, אחד מהיסטוריוני האמנות הדגולים, וכן שמע תורה מפי קאראבאצ'ק, פרופיסור לארכיאולוגיה ולאמנות המזרח, ומפי אנשי-מדע מפורסמים אחרים, שהורו במכון חמזרחני, בכללם: ביטנר, הרוזני, גייאר והצעיר שבהם – נ. ה. טרוטשינר (טור-סיני) . כבר בתקופה זו התבלטה נטייתו של מאיר ללשונות, ובמיוחד הצטיין בלימוד האנגלית והאיטלקית. כן שקד על השתלמותו בלשונות הפרסית והערבית החדשה.

בשנת 1917 הוענק למאיר התואר ד"ר לפילוסופיה על הדיסרטאציה שלו "מחקרים על בניית ערים מוסלמיות", אך הוא המשיך גם לאחר מכן בהתמחותו במקצועות האהובים עליו. עם התפוררות המונאוכיה האוסטרית חזר מאיר לתקופת קצרה לגאליציה המזרחית, שהיתה בימים ההם חלק של הריפובליקה האוקראינית (הימנית). בראשית שנת 1920 עבר לברלין, שבה נתמנה כעוזר במחלקה המזרחנית של ספריית המדינה. עם זה שמע הרצאות על הארכיאלוגיה ועל האיסלאם מפי הפרופיסורים הרצפלד, נואק, זאכוי, בקר, ואף הוסיף להשתלם במדעי היהדות.

בימי שהותו בברלין הכין מאיר את מפתח-הערכים הראשון בשביל "הלקסיקון היהודי" (בגרמנית), בעריכתם של ר"ו ג. הרליץ וד"ר ב. קירשנר; אף לפני שיצא הכרך הראשון של מפעל ספרותי-מדעי זה כבר הספיק מאיר לשבת שש שנים בארץ-ישראל ולעסוק בה באת ובעט בחקירת הארץ והמזרח התיכון.

כאמור, עלה מאיר לארץ ב-1921. כחצי שנה לאחר מכן עלו לכאן גם הוריו על-מנת להצטרף לבנם-יחידם. זמן מועט לאחר בואו לארץ נתמנה מאיר כמפקח במחלקת העתיקות הממשלתית, שנתארגנה בימים אלה, ועם פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בשנת 1925 נתמנה למרצה לאמנות וארכיאולוגיה של המזרח התיכון במכון למרעי היהדות של מוסד זה. בשבת 1933 פרש מתפקידו בממשלת המנדט כדי להתמסר כליל לעבודות מחקר והוראה כפרופיסור בקתדרה, שהוקמה אותה שעה באוניברסיטה, ולשכלל את המכון למדעי המזרח העצמאי, שנוסד בה בינתיים. עם פרישתו ממחלקת העתיקות נתמנה מאיר ליועץ-כבוד של הממשלה המנדטורית בענייני ארכיאולוגיה. בתפקיד זה, כמו גם בכהונת יועץ-כבוד של משרד הדתות לבניינים דתיים מוסלמיים, שימש מאיר במדינת ישראל עד יום מותו.

פעולתו המדעית של מאיר התפתחה בכיוונים שונים. תחילה עדיין היתה מורגשת בה השפעת מוריו, אן במרוצת-הזמן נשתחרר ממורשה זו. מעתה התמסר בשקידה רבה, במרץ ובכשוןר לריכוז החומר בשביל מחקריו החלוציים, שכמה מהם ראו אור רק לאחר שלושים שנה ומעלה, ומקצתם נשארו עד היום בכתובים. כל המכיר את שיטת עבודתו הזהירה והקפדנית של מאיר לא יתמה, אם יתברר לו, כי בביבליוגראפיה של עבודות מאיר, שנתפרסמה בכרך יב (תש"ו / 1946) של ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, שהוקדש ליובלו, משתקפת רק במידה מועטת עבודתו המדעית אף-על-פי שהחומר לכך כבר היה מוכן ברובו הגדול. אמנם גם בסיכום חלקי זה מתבלטת

מגמתו המדעית: לגלות את תעלומת האמנות של המוסלמים, שהיא לכאורה אנונימית ; ואחת מתוצאות-הלוואי של מחקו זה היא קביעת מקומה של האמנות היהודית בארצות האיסלאם. במשך עשרות שנים צבר חומר עצום להקמת הבניין המתוכנן הגדול לכל אגפיו. הספרים, שנכתבו על סמן חומר זה, ראו אור בחלקם, כאמור, רק בשש-שבע השנים האחרונות. כיוון שני ומקביל לראשון היא השתתפותו בכל מפעל ארכיאולוגי-היסטורי, שתכליתו לגלות את העבר היהודי בארץ-ישראל, במיוחד בתקופות שלא זכו לטיפולם של חוקרים אחרים. תחום נוסף במחקריו של מאיר הוא יהודי טהור ואינו קשור למזרח התיכון דווקא, ואף הוא אינו משתקף בביבליוגראפיה הנזכרת מלפני שלוש-עשרה שנה. במשך שנים רבות אסף מאיר חומר לביבליוגראפיה של האמנות היהודית מראשיתה עד שנת 1830. כתב-היד של הספר מוכן לדפוס וכן מוכנת לדפוס הביבליוגראפיה על מטבעות היהודים.

לפני זמן מועט יצא לאור ספר קטן, שמאיר עצמו טיפל בו בשלבי ההדפסה האחרונים, אן לא זכה לראותו בצורתו הסופית, שכן פירסומו נתעכב מחמת קפדנותו של המחבר המנוח. נדמה היה לו, שבלוח הצבעוני בשער לא כל הצבעים זהים עם אלה שבתמונה המקורית, ועל-כן שלח את הלוח לבדיקה למרחקים, בדיקה, שנמשכה זמן רב. הדברים אמורים בעיבוד הרצאתו הפומבית על האמנות היהודית בארצות האיסלאם, שהושמעה לפני כמה שנים בירושלים. היא יצאה עכשיו בצורת חוברת בלשון הצרפתית, שהוקדשה על-ידי כותבה למר פ. ז'ילבר, שגריר צרפת בישראל. בחיבור זה (39 עמ' ו-23 לוחות) מתגלח מאיר כאמן ההרצאה והניסוח הקולע, הבהיר, הקצר. בעמודים ספורים מיצה את תכונותיהן האפייניות של האמנות והאומנות היהודית במזרח, וכמעט לא פסח על שום ענף של מלאכת-מחשבת, שבו הצטיינו היהודים. כאן מדובר על חרשי-מתכות, ובמיוחד מתכות יקרות, יוצרי-זכוכית ומקשטיהן, אורגים, ציירי מיניאטורות, ולסוף – מעטרי כתבי-יד, ובמיוחד כתובות. הפרק האחרון בחוברת מוקדש לבירור מקומה של האמנות היהודית בארצות האיסלאם ויחסם של היהודים לאמנות המוסלמית. ולא היתה זו משימה קלח כל עיקר להגיע למסקנותיו של מאיר

לאור העובדה, שלפי החומר, המצוי לפי שעה בידינו, ניתן לזהות את יצירתו של אמן יהודי בארצות חאיסלאם רק אם יש בה כתובת יהודית, או אם היא תשמיש-קדושה יהודי. חפצי-האמנות החילוניים היהודיים, בדומה לארמניים ולקופטיים, נשארו אנונימיים, וכולם נזקפים על חשבון האמנות המוסלמית.

ועד החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה החליט להקדיש את הכרך השביעי של "ארץ-ישראל" לזכרו של נשיאו המנוח. בכרך זה תבוא גם ביבליוגראפיה מלאה של עבודותיו, הן אלו שיצאו בחייו והן אלו העומדות לראות אור לאחר פטירתו. הספר הקטן "האמנות היהודית בארצות האיסלאם" שנסקר למעלה, יברא בראש קובץ זה. אנו מקווים, שעד לפרסומו של ספר-הזכרון יופיעו בדפוס, או יהיו בשלבים שונים של הדפסה, עוד ארבעה-חמישה ממחקריו הגדולים. בכך נחלוק לחברנו המנוח את הכבדו הגדול, שאפשר לחלוק לאדם שהלך לעולמו: לדובב את שפתיו בקבר.

ח"ז הירשברג, ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה כ"ד: 3–7.

לזכר

בנימין מזר

פרופ'

בנימין

מזר

1906-1995

ב-9 בנובמבר 1995 נפטר בירושלים פרופ' בנימין מזר, הנסטור של ההיסטוריונים של עם ישראל ושל הארכיאולוגים בארץ, והוא בן תשעים. פרופ' מזר (מייזלר) נולד ברוסיה וקיבל את חינוכו האוניברסיטאי בגרמניה. תחילה למד בברלין והשתתף בשיעוריו של גדול ההיסטוריונים של המזרח הקדום בעת ההיא, אדוארד מאייר. אך במיוחד נהנה משיעוריו של חוקר החיתים הנודע אמיל פורר, שגירה אז את דמיון שומעיו בהשוואותיו הנועזות בין תולדות החיתים לתולדות היוונים בשלהי האלף השני לפני סה"נ. כעבור זמן-מה עבר מזר לאוניברסיטת גיסן, ושם כתב את חיבור הדוקטור שלו בהדרכת חוקר כתב-היתדות יוליוס לוי. חיבור זה נתפרסם בגרמנית בשנת 1930 וזכה לכינוי "Untersuchungen" (בתרגום עברי שמו המלא של החיבור הוא "דיונים בהיסטוריה ובאתנוגראפיה הקדומות של סוריה וארץ-ישראל"). כבר חיבור זה מעיד על האינטואיציה המדעית שניחן בה המחבר, שכן כלל בחיבורו, נוסף על הנושא המרכזי של חקר האמורי והכנעני, דיונים על הערים מארי ואבלה, שעדיין לא נתגלו אז והיו מוכרות רק מתוך מקורות ספורים בלשון האכדית.

בשנת 1929 עלה מזר לארץ-ישראל, שבה ראה את היעד להגשמת מאווייו המדעיים והלאומיים. בשנים ההן התרכזה בירושלים חבורה מגוונת של חוקרי עתיקות מארצות שונות, ומזר הצטרף לקבוצה מהוללה זו. בשנת 1943 נתמנה מזר למרצה במקצוע חדש, שעד אז לא היה קיים באוניברסיטה העברית, וכמדומה אינו קיים עד היום כמקצוע אוטונומי באוניברסיטאות בחוץ-לארץ: תולדות עם ישראל בתקופת המקרא. לימים קמו קתדרות מקבילות במוסדות לחינוך גבוה בארץ, אף-כי במתכונות שונות במקצת. באוניברסיטה העברית ניתן למקצוע מעמד של דיסציפלינה בפני עצמה, והקתדרה סופחה לחוג לתולדות עם ישראל. יתר-על-כן, מזר שאף לשיתוף-פעולה הדוק עם החוג לארכיאולוגיה, מזה, ועם החוג למקרא, מזה. בשנים 1943–1952 קידם מזר במלוא התנופה את תחומי ההיסטוריה העתיקה של עם ישראל ואת הגיאוגראפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל והעמיד תלמידים רבים. מקרב תלמידיו קמו מורים וחוקרים באוניברסיטה העברית ובשאר האוניברסיטאות בארץ.

בשנים 1952–1961 כיהן מזר במשרות רמות באוניברסיטה העברית, הן כרקטור הן כנשיא, ומטבע הדברים נאלץ לצמצם את פעילותו המדעית לטובת פעילותו המינהלית והציבורית הענפה. ואולם, עם סיום תפקידים אלה שב להוראה ולמחקר בחוג לתולדות עם ישראל, והפעם גם בחוג לארכיאולוגיה.

מזר היה עמוד-התווך בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, היה העורך הראשון של בטאונה בעברית "ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה" (לימים "ידיעות בחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה"), וברבות הימים נבחר ליושב-ראש החברה. כעבור שנים נבחר לנשיא-הכבוד של החברה, תפקיד שבו כיהן עד יום מותו.

ראשית פעילותו בתחום הארכיאולוגיה היתה בשנות השלושים, כאשר הארכיאולוגיה הארצישראלית עדיין היתה בחיתוליה. מזר ערך סקרים (גוש עציון ועמק חפר) וחפירות (רמת-רחל ותל בית-ירח), שהיו מחויבי המציאות בשל צורכי הזמן והבנייה המודרנית, ואגב כך קשר קשרי עבודה אמיצים עם המוסדות הארכיאולוגיים שפעלו בארץ בשנות השלושים והארבעים. אך מיפגשו הראשון עם חפירה מורכבת ומאורגנת היה כאשר הצטרף לעונת חפירות בתל בית-מירסים לפי הזמנתו של ו"פ אולברייט. בחפירה זו, שבה סיגל מזר לעצמו את יסודות הארכיאולוגיה של השדה, נוצרו קשרי ידידות והבנה בינו ובין אולברייט, שמזר חש את עצמו במידת-מה תלמידו וממשיך דרכו.

ואולם, את עולמו קנה מזר בארץ ובעולם בעקבות חפירות בית-שערים בשנים 1936–1940. במקום נתגלו מערכות-קבורה יהודיות מפוארות מימי יהודה הנשיא, וגם נחשף בו בית-בנסת מתקופת התלמוד. בשנים הללו יצא לאור, בין השאר, ספרו הקטן אך מאיר-העיניים "תולדות המחקר הארכיאולוגי בארץ-ישראל", שנכתב לציבור הרחב. הסיורים והסקרים הרבים שערך מזר בשנות הארבעים לאורכה ולרוחבה של הארץ עם חוג תלמידיו נתנו בידיו את האפשרות לזהות מקומות שונים שנזכרו במקרא בשמותיהם. עם קום המדינה המשיך מזר במחקרי השדה והסיורים, כמו, למשל, סיורי המחקר בסביבת עין גדי.

בעקבות גילוי שתי כתובות עבריות מימי בית ראשון בתל קסילה שעל גדות הירקון החליט מזר לערוך חפירות באתר. ואולם, התגלית החשובה ביותר אחרי שלוש עונות חפירה במקום היתה עיר-נמל פלשתית מן המאות הי"ב–הי"א לפני סה"נ, שחשיפתה הניחה יסודות איתנים לחקר התרבות הפלשתית. ייחודן של החפירות בתל קסילה הוא בהיותן החפירות הראשונות (רשיון חפירה מסי 1) מטעם אגף-העתיקות של ממשלת ישראל.

בשנות השישים ניהל מזר חפירות בעין-גדי, שבהן נחשפו מקדש כאלקוליתי, העיר המקראית בתל גורן והעיר הביזאנטית.

עם סיום מלחמת ששת הימים נפתח לפני מזר האתגר הגדול מכולם: ירושלים. מזר ייחד עשר שנים לחפירות לאורך החומה המערבית של הר הבית ובשטח העופל שמדרום להר. אין ספק, שהיה זה למזר מעין חלום שהתגשם.

מעל ומעבר לכל הישגיו במחקר ובחפירות - והם רבים ומגוונים – הטביע מזר את חותמו על הארכיאולוגיה הישראלית ברוחב השקפתו, בעושר המקורות שחשף ובסקרנותו המדעית. הוא תרם תרומה גדולה להעלאתה של הארכיאולוגיה בארץ למעמד של דיסציפלינה מקובלת ומועדפת. עלה בידו לרתום את כל כשרונותיו ונחרצותו כדי להתגבר על המכשולים המימסדיים הנערמים בדרכם של בעלי חזון.

בעת ובעונה אחת עם פעילותו המוגברת בתחום הארכיאולוגיה בתום כהונתו כרקטור ונשיא האוניברסיטה העברית המשיך מזר במחקריו ההיסטוריים והוסיף ללמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל. בתחום זה פנה אז לסינתיזות מקיפות, שנוספו על המחקרים האנאליטיים שאפיינו את מחקרו בשנות הארבעים. בהקשר זה ראוי להזכיר את מחקרו הנודע "תקופת הברונזה התיכונה בארץ-ישראל", שהופיע בעברית ובאנגלית, כמו מרבית מחקריו, את המסה "יציאת מצרים וכיבוש הארץ", את חיבורו "הפלשתים וייסוד ממלכות ישראל וצור", הסקירה על "תולדות ירושלים בתקופת המקרא" ועוד. בכל המחקרים האלה ובחקירות אחרות – כמו, למשל, "מסע שישק לארץ-ישראל" – אפשר לראות בעליל שילוב וירטואוזי של הטקסט המקראי ושל המקורות האפיגראפיים והממצא הארכיאולוגי. אכן, מחקרו של מזר התייחד ברב-תחומיות, תוך שליטה מלאה בענפי המחקר השונים, בדומה לאיש-המופת שלו אולברייט. חוקרים מעטים ניחנו בסגולה זו, והיא שהזניקה את מזר לצמרת המחקר בזירה הבינלאומית. מזר הצטיין תמיד ברעננות מחשבתית, בחריפות ובחדשנות בגישתו לפתרון הבעיות שצפו ועלו במחקר, ועד מותו היתה בו סקרנות לכל גילוי וחידוש בתחומי המחקר למיניהם.

לשנינו היתה הזכות לצקת מים על ידיו של פרופי מזר, המורה הדגול – זה למן שיעורו הראשון של מזר באוניברסיטה העברית בשנת 1943 וזו למן חפירתו הראשונה במדינת ישראל, שהחלה בשנת 1948. ביתר שאת למדנו מן הסתם בשיחות אישיות לאין-ספור מחוץ למסגרת הפורמאלית, עד זיקנתו המופלגת. תמיד היתה דלתו פתוחה ואוזנו קשובה, והוא שיתף כל אחד מאתנו בהגיגיו וברעיונותיו, ולאו דווקא רק בענייני מקצוע.

בדמותו של מזר בלטו כמה תכונות חשובות, כגון הכושר לנתח את הדברים ניתוח אנאליטי מעמיק, היכולת ליצור סינתיזה בין תחומי התעניינותו השונים, פעילות ללא ליאות בנושאים שכבשו את לבו, אך מעל לכול – אהבת ארץ ישראל ומכמניה.

יהי זכרו ברוך!

ט' דותן וא' מלמט, קדמוניות 110: 66

לזכר

יעקב משורר

פרופ'

יעקב

משורר

1935-2004

"יעקב משורר, מגדולי החוקרים של מטבעות ארץ-ישראל, נפטר בירושלים ב-23 ביוני 2004, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, בן 69 היה בלכתו. הוא הותיר אחריו את אחיו התאום אשר, את אשתו עדיה, את ילדיו חגית, ישי וניצן, את נכדיו, וכן חברים ותלמידים רבים.

משורר נולד בשכונת תל-ארזה בירושלים בשנת 1935. בשכונה זו, בילה את ילדותו, צמחה אהבתו הגדולה לנומיסמטיקה; כילד נהג יעקב לשוטט עם אחיו ברחבי השכונה, שלא הייתה מיושבת בצפיפות באותה עת, וללקט מטבעות רבים, שהביאם בסוף כל שבוע, אל ד"ר מרדכי נרקיס במוזיאון בצלאל, והוא שסייע לו בזיהויים. את בר-המצווה חגג משורר בירושלים הנצורה בשנת 1948. לנער הצעיר לא היה הרבה מה להציע לאורחים הבודדים שהצליחו להגיע, וככיבוד ערך בפניהם תצוגה של מטבעותיו לה צרף גם הסברים בכתב. עם סיום לימודיו בגימנסיה ברחביה בשנת 1954 התגייס לנח"ל.

לאחר השירות הצבאי הצטרף לקיבוץ חצרים, שם התמחה בענף עצי הפרי. בשנת 1956 נשא לאיש את בת כיתתו עדיה ויס, והשנים המשיכו להתגורר בקיבוץ. בנוסף לעבודה במטעים עסק משורר בסקר ארכיאולוגי של אזור הנגב ואף יסד בקיבוץ מוזיאון ארכיאולוגי קטן, בו הציג ממצאים מצפון הנגב וכן את אוסף המטבעות שלו. בשנת 1960 עזב את הקיבוץ והחל ללמוד ארכיאולוגיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. באותה שנה מצא באקראי בגבעת רם את המטבע הקדום ביותר שנתגלה אי פעם: טטרדרכמה ארכאית מכסף, שנטבעה באתונה במאה ו' לפני סה"נ.

משורר שימש כיועץ נומיסמטי לחברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בין השנים 1961-1964. במסגרת זו היה חבר בוועדה הציבורית לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון, שפעלה במסגרת מחלקת ה מטבע בבנק ישראל. כמה מהצעותיו לנושאים על מטבעות מדינת ישראל אף נתקבלו.

בגף העתיקות עבד כממונה על רישום אוצרות המוזיאונים הארכיאולוגיים בארץ בין השנים 1965-1968. את לימודי התואר השני בארכיאולוגיה סיים בשנת 1966 עם עבודת גמר בנושא "מטבעות היהודים בימי בית שני", שהתפרסמה כספר עוד באותה שנה. במלחמת ששת-הימים לקח חלק, כאיש מילואים, בקרבות לשחרור ירושלים וסביבותיה. בשנת 1971 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מן האוניברסיטה העברית על מחקרו "הכרונולוגיה של מטבעות הנבטים", שהתפרסם אף הוא כספר בשנת 1975. לשם השלמת עבודת מחקר זו קיבל מלגה מן האוניברסיטה העברית שאפשרה לו לשהות בשנת 1968 במוזיאון הבריטי בלונדון.

עם שובו מלימודיו בלונדון התמנה משורר לאוצר מחלקת המטבעות (אותה ייסד) במוזיאון ישראל. במשך 31 שנות עבודתו כאוצר המחלקה הצליח לבנות אוסף של מטבעות יהודיים וארץ-ישראליים שהוא הגדול והחשוב מסוגו בעולם. במרוצת השנים א, נתמנה לאוצר ראשי לארכיאולוגיה במוזיאון, תפקיד בו כיהן במשך 13 שנה, בשני פרקי זמן. במסגרת עבודתו במוזיאון אצר תערוכות נומיסמטיות רבות, ובכללן: "טביעת המטבעות בימי קדם" (1970); "מטבעות הנבטים" (1974); "מטבעות ערי ארץ ישראל ועבר הירדן" (1984); "מטבעות אליה קפיטולינה" (1989) ועוד. הוא אף נטל חלק בהכנת תערוכות ארכאולוגיות של המוזיאון, וביניהן: "כתובות מספריות", "אוסף משה דיין" ועוד. יעקב עסק רבות בפעילות מוזיאלית רבה במוסדות שונים בארץ ובחו"ל; בין היתר הקים את הביתן הנומיסמטי של המוזיאון היהודי בניו-יורק (1974) ואת המוזיאון הארכיאולוגי של המרכז היהודי בקליבלנד (1976); אצר את תערוכת המטבעות של בנק ישראל במוזיאון הלאומי במקסיקו סיטי (1978) ואת תערוכת מטבעות היהודים במוזיאון המטבעות הגרמני הלאומי במינכן (1984). הוא אף תכנן ואצר את המוזיאון הארכיאולוגי של אוניברסיטת חיפה – "אוסף ראובן ועדית הכט" שנחנך בשנת 1984.

בשנת 1970 החל בהוראת נומיסמטיקה באוניברסיטה העברית ובשנת 1983 נתמנה לפרופסור חבר במכון לארכיאולוגיה. במקביל להוראתו באוניברסיטה העברית לימד משורר גם באוניברסיטת דיוק שבצפון קרולינה (1978), באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק (1990), באוניברסיטת וינה (1992) ובאוניברסיטאות חיפה ותל-אביב (1995-1999). הוא נתן מאות הרצאות בנומיסמטיקה ובנושאים נלווים במסגרות שונות בארץ ובעולם: ביד יצחק בן צבי, באגודות נומיסמטיות ברחבי העולם, בקונגרסים ארכיאולוגיים ונומיסמטיים ועוד.

משורר אף כיהן בתפקידים ציבוריים רבים בארץ ובעולם; בישראל הוא היה חבר במועצה הארכיאולוגית, בהנהלת מוזיאון מגדל דוד, בהנהלת החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות, בהנהלת רשות העתיקות, בוועדה המייעצת של בנק ישראל לענייני מטבעות המדינה, ובחו"ל, בחברה הנומיסמטית האמריקאית ובאגודה הנומיסמטית הבריטית. משורר זכה להכרה בין-לאומית עצומה ולפרסים רבים: פרס קדמן לחקר מטבעות ארץ-ישראל (1974); פרס גירשמן לארכיאולוגיה (1978); פרס יצחק בן צבי למחקרי ישראל (2001); מדלית הנטינגטון – שהוא פרס בינלאומי למחקר בנומיסמטיקה – מטעם האגודה הנומיסמטית האמריקאית (2001). על ספר 'אוצר מטבעות היהודים' ניתן לו פרס איירין סאלה למחקרים ארכיאולוגים. בשנת 2001 הוכרז על פרס בינלאומי בחקר הנומיסמטיקה על שם יעקב משורר, המוענק אחת לשלוש שנים. הוועדה הבינלאומית שהתמנתה לבחירתה מועמדים העניקה את הפרס לראשונה בשנת 2002; הזוכה בפרס היה ד"ר אנדרו ברנט, אוצר מחלקת המטבעות של המוזיאון הבריטי.

משורר פרסם כ-20 ספרים בעברית ובאנגלית ולמעלה ממאה מאמרים ומחקרים קצרים בשפות שונות, רובם בתחום הנומיסמטיקה היהודית והארץ-ישראלית.

ספריו מהווים ספרי יסוד בנושאים בהם עסק, כשהבולטים שבהם הם: מטבעות היהודים בימי בית שני; מטבעות ערי ארץ-ישראל ועבר הירדן בתקופה הרומית; אוצר מטבעות היהודים; שישים תעודות כלכליות מארץ-ישראל 1870-1994 ;י Nabataean Coins; Ancient Jewish Coinage I&II; SNG of American Numismatic Society Vol. VI, Palestine-Arabia; The Coinage of Aelia Capitolina; The Coinage of Samaria in the Fourth Century BCE (with S. Qedar); Samarian Coinage (with S. Qedar).

בשנת 2002 החל לפרסם בכתב העת "עת-מול" שבהוצאת יד בן-צבי, מדור קבע בשם 'מטב-עת' ובו רשימות מרתקות על מטבעות שונים מארץ ישראל. ספריו האחרונים: הצד השלישי של המטבע (העוסק בסיפורים מאחורי המטבעות שבחייו) וכן ספר חדש בשני כרכים על מטבעות ארץ-ישראל ועבר הירדן מהתקופה הפרסית ועד התקופה הצלבנית – עומדים לצאת לאור בשנה הקרובה.

אבקש לסיים בנימה אישית. זכיתי להכיר את יענקלה לפני כשמונה שנים, כתלמיד בשיעור בנומיסמטיקה אותו נתן כמון לארכיאולוגיה שבהר הצופים. לא הייתה זו הפעם הראשונה שנתקלתי בשמו, שכן כחובב נומיסמטיקה והיסטוריה של ארץ-ישראל עיינתי בשקיקה בספריו עוד בהיותי ילד ונער צעיר. במסגרת לימודי לתואר הראשון והשני זכיתי להיפגש עם מורים ומרצים רבים, אולם מעטים יכולים היו להשתוות לו ליענקלה, לא רק באהבתם הבלתי מתפשרת למקצוע אותו לימדו, אלא ובעיקר ביחסם כלפי התלמידים ובדרך בה טיפחו אותם. גם בימים בהם גרמה לו המחלה כאבים וייסורים רבים הוא הקפיד לעשות הכל בכדי להגיע לכיתה וללמד. שיעוריו היו תמיד מעניינים ומרתקים, מתובלים בסיפורים ובאינפורמציה לרוב, שנמסרו באהבה רבה והותירו אותנו פעורי פה לנוכח ידיעותיו הרבות, מקצועיותו וסבלנותו המופלאה. גם לאחר שפרש מהאוניברסיטה המשיך יענקלה ללוותני בלימודי ואף נאות להיות לי למנחה בלימודי לתואר השני. ואכן, הרביתי בשנים האחרונות לפקוד את ביתו ולהיוועץ בו בשאלות שונות הנוגעות לעבודת המחקר שלי. בכל ביקורי הקפיד לתת לי תחושה נוחה בביתו ומעולם לא סירב להקדיש לי מזמנו, גם בימים בהם המחלה הקשתה עליו במאוד. במהלך ביקורי אלה למדתי גם להכיר צדדים נוספים באישיותו; פרט להיותו נומיסמט בעל שם עולמי, מחברם של ספרים ומאמרים רבים, הוא היה גם צייר ונגר חובב, נגן כינור מצוין, שחקן ברידג' מעולה וכן אדם האוהב ויודע לבשל, כורך ספרים וכהנה עיסוקים – כל זאת במקביל להיות איש משפחה מסור, בעל, אב וסב.

גם בימיו האחרונים עמל יעקב על כתיבת ספרים ומאמרים נוספים בנומיסמטיקה שיראו אור בקרוב. התמדה זו ואחיזתו בנומיסמטיקה שיראו אור בקרוב. התמדה זו ואחיזתו בנומיסמטיקה סייעו רבות להפיח בו את רוח המלחמה במחלה. אין לי כל ספק שנועם דרכיו, גישתו החברית לעמיתיו למקצוע, כמו גם לתלמידיו, הידע, המקצועיות והכשרון שהתבטאו בכל מעשיו, כמו גם קרב הגבורה אותו ניהל נגד המחלה בשנים האחרונות, יהוו חומר לימוד לכל מכריו ומוקיריו, לא פחות מכל ספר או מאמר שכתב.

יהי זכרו ברוך!"

נכתב על ידי יואב פרחי, קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא תשס"ה 2004, כרך 128, עמודים 123-124.

לזכר

אברהם נגב

פרופ'

אברהם

נגב

1923-2004

"אברהם נגב, מגדולי חוקרי הארכיאולוגיה הנבטית, נפטר בירושלים ב-28 בנובמבר 2004.

אברהם נולד למשפחת אייזנברג בעיר פינסק שבפולין בשנת 1923. כנער עלה לארץ-ישראל עם הוריו, שהיו ציונים וסוציאליסטים, והשלים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה שלוה.

בשנת 1943 והוא בן עשרים, הגיע לרביבים – המצפה השני שהוקם אז בנגב. המפגש עם הנוף המדברי והשרידים המרשימים של הערים העתיקות בנגב הציתו את דמיונו. החוויה העמוקה גרמה לו לשנות את שם משפחתו מאייזנברג לנגב, שהיה גם כינויו בהגנה.

הקיבוץ עבד אברהם בתחזוקת המשאבות שבמפעל המים וברישום מדידות מטאורולוגיות. אך את השעות הפנאי שלו הקדיש לנושא הארכיאולוגיה ולחקר הישובים הנבטים. לחלוצה השכנה נהג ללכת ברגל. לערים המרוחקות יותר – שבטה, רחובות, ניצנה, עבדת וממשית – נסע על גבי אופניים.

יהודה ליב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית בירושלים, בעת שביקר ברביבים, המריץ את אברהם להגביר את מחקריו הארכיאולוגיים וההיסטוריים ואף הבטיח לו מלגת לימודים. מכאן ואילך היה אברהם למבקר קבוע באוניברסיטה, שם גם פגש את פרופ' נלסון גליק, מנהל ביתה ספר האמריקאי לחקר המזרח, שהיה חלוץ הארכיאולוגיה הנבטית וערך סקרים נרחבים בנגב ובעבר הירדן.

בעת מלחמת העצמאות, בשנת 1948, נפגע אברהם קשה: תוך כדי אימון בהטלת רימונים התפוצץ אחד הרימונים בידו. ידו הימנית נקטעה. בכך גם נקטע חלומו להיות למנתח מוח.

בשנת 1953 נרשם אברהם נגב ללימודי ארכיאולוגיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. את לימודי התואר השני סיים בשנת 1958. בשנת 1963 קיבל תואר דוקטור לפילוסופיה מן האוניברסיטה העברית על מחקרו "הקרמיקה הנבטית המצויירת של עבדת והכרונולוגיה של הקרמיקה הנבטית המצויירת". כשהוא עבר עסוק בעבודות שדה, נתמנה בשנת 1958 לסגן מנהל החפירה בעבדת, שם גם שימש כמנהל בין השנים 1959-1961. באותן שנים נחשפו באתרים שטחים רבים: המצודה, כיכר הכנסיות, האקרופוליס, מערת הקדושים, בית המרחץ והרובע הרומי, כשתגליתו החשובה ביותר הייתה בית היוצר לכלי חרס נבטים. בעקבות חשיפת מספר כתובות נבטיות בעבדת וסביבותיה (שאיש בישראל לא ידע עד אז לפענחן) וכן כמה כתובות ביוונית, קנה לו אברהם ידע נרחב בתחום האפיגרפיה.

בנוסף לעבדת ניהל אברהם חפירות חשובות גם באתרים נוספים, כשהחשובים שבהם היו ממשית וחלוצה. הוא חקר את השרידים הארכיאולוגיים לאורך נתיב מסחר הקטורת, הבשמים והתבלינים שבין פטרה לעזה.

אברהם נגב שב לחפור בעבדת בשנים 1975-1977 שם חשף ביחד עם רודולף כהן מאגף העתיקות את המחנה הצבאי. בשנת 1989 גילה אברהם באקרופוליס שרידים מקדש שהוקדש לאל עבדת, כנראה עבדת א', המייסד האגדי של היישוב, שמלך בין 96-85 לפני סה"נ (בקירוב).

באוניברסיטה העברית הקדיש מזמנו לחקר התרבות החומרית, ההיסטוריה והאפיגרפיה והנומיסמטיקה של הנבטים ולהוראתן. הוא הפיק הנאה מרובה מהנחלת אהבתו לתחומים אלה לסטודנטים, הדור הבא של החוקרים, וכן לציבור הרחב.

בשנת 1970 נערכה ביוזמתי תערוכה ראשונה על הנבטים במוזיאון הפרהיסטורי במינכן בשיתוף עם המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית. לרגל יום הולדתו ה-80 נפתחה לכבודו תערוכה במוזיאון ע"ש ראובן ועדית הכט שבאוניברסיטת חיפה.

אברהם נגב פרסם ספרים, דוחות חפירה ומאמרים רבים, שפתחו פתח להצבת שאלות נוספות ולפיתוח גישות חדשות ושימשו השראה למחקרים רבים ושונים.

עם הקמת היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לירדן זכה סוף-סוף אברהם לבקר בפטרה, בירת ממלכת הנבטים. עוד בשנות הששים של המאה כ' הוא – בדומה לרבים מן הצעירים באותה תקופה – נתפס בכמיהה לאותה עיר מסתורית, שאת צפונותיה פרסם ספר פופולארי בשם "הסלע האדום". כשלושים שנה מאוחר יותר הוסיף על כך מדריך לאתר בשפה העברית.

אברהם היה איש רחב אופקים שתמיד היה מוכן להדריך, להושיט עזרה ולייעץ. הוא זכה ליהנות מקריירה רבת שנים ופורייה בה השאיר חותמו כחוקר וכמורה. נוכחותו חסרה לנו בקרב הקהיליה הארכיאולוגית."

נכתב על ידי רנטה רוזנטל-הגינבוטום ב- קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא תשס"ו 2005, כרך 130 עמודים 126-127.

לזכר

יוסף נוה

פרופ'

יוסף

נוה

1928-2011

יוסף נוה היה חוקר דגול של הכתובות בשפות השמיות המערביות. הוא התחיל את דרכו כארכיאולוג לאחר שעלה לארץ ממונקץ' שבסלובקיה (כיום חלק מאוקראינה), שבה נולד בשנת 1928. הוא למד במכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית, ושימש במשך מספר שנים ארכיאולוג מחוז ירושלים במחלקת העתיקות של מדינת ישראל (שלימים הפכה לרשות העתיקות). לאחר מכן היה פרופסור באוניברסיטה העברית ונבחר לחבר באקדמיה הישראלית למדעים.

נוה פרסם כתובות עתיקות רבות שנתגלו בישראל. הראשונה ביניהן הייתה הכתובת ממצד חשביהו, הכתובה על חרס באלפבית העברי העתיק. הוא עסק בכתבים השונים של השמית המערבית, כנענית ופיניקית, בכתבים של צפון מסופוטמיה, במצבות צוער, בכתבים הארמיים של העולם האיראני ועוד. עינו החדה צדה לא פעם גם פרסום של כתובות מזויפות, ומשהצביע עליהן, ברוב המקרים נתקבלה בסופו של דבר דעתו השקולה.

את שמו ומעמדו ביצר נוה כאשר תיאר את התפתחות הכתב הארמי והעברי בספר שהתבסס על התזה שלו לתואר דוקטור, בהדרכתו של פרופ' נחמן אביגד. הספר התפרסם בידי האקדמיה הישראלית למדעים בעברית תחת הכותרת "התפתחות הכתב הארמי" (תשל"ד) ולאחר מכן באנגלית. מאוחר יותר הרחיב את ממצאיו בספר נגיש יותר לקהל הרחב, שנקרא "ראשית תולדותיו של האלפבית: מבוא לאפיגרפיה ולפליאוגרפיה שמית-מערבית" (1989). הספר הופיע גם בתרגום לאנגלית וזכה לתפוצה ולהשפעה ניכרת.

בתיאור התפתחות הכתב כלל נוה את ההתפתחויות של הכתבים הארמיים והכתב העברי מראשיתו ועד ימינו. לצד עיסוקו בצורות הכתב השמי העתיק, התעניין נוה גם בתהליך אימוצו של כתב זה בידי היוונים. הוא הגיע למסקנה שהדעה המקובלת בקרב החוקרים, כי האימוץ התרחש במאה השמינית לפני הספירה, מוטעית. בתקופה זאת היו קשרי מסחר מפותחים בין היוונים לפיניקים, וזוהי גם התקופה שממנה הגיעו לידינו לראשונה דוגמאות של הכתב היווני. אף על פי כן, לדעת נוה, אומץ הכתב השמי בידי היוונים מוקדם יותר, הגם שאין ממצאים ישירים המעידים על כך. הוא הצביע על העובדה שלצורות האותיות בבתב היווני הקדום אופי ארכאי יותר מצורות הכתב השמי של המאה השמינית לפני הספירה, אשר לפי המקובל שימשו להן דוגמה. האותיות בכתב היווני הקדום, שלא היו מחוברות זו לזו, מצביעות על טיפוס כתב לפידארי ואילו הכתב הפיניקי במאה התשיעית והשמינית לפני הספירה כבר היה רהוט יותר. אין זה מתקבל על הדעת, טען נוה, שהכתב היווני השתמש בצורות ארכאיות יותר מאשר הכתב השמי שהיה המודל שלו. גם צורתן של מקצת האותיות בכתב היווני הקדום מחזקת את טענת נוה. לדוגמה, צורת האות היוונית סיגמה בכתב היווני הקדום, הנראית כשלשול אנכי, דומה מאוד לצורה של שי"ן פרוטו-כנענית מן המאות ה-12 וה-13 לפני הספירה. גם הצורה המקורית של האות היוונית או-מיקרון, הנראית בעיגול שנקודה במרכזו, או כמו עין המכילה אישון במרכזה, נובעת מצורת האות עי"ן בכתובות הפרוטו-כנעניות הקדומות ששימשו עד המאה הי"א לפני הספירה. טענות דומות השמיע נוה בעניין ביוון הכתב היווני הקדום: הוא נכתב לפעמים מימין לשמאל, לפעמים משמאל לימין, ולפעמים במה שנקרא בוסטרופידון (כיוון מהלכו של השור בעת החריש) - שורה אחת מימין לשמאל והשורה הבאה משמאל לימין, וחוזר חלילה. צורת כתיבה בזאת אופיינית לכתבים השמיים שקדמו למאה השמינית לפני הספירה. השיקולים הללו שכנעו חלק מן המומחים לנושא, אך הוויכוח טרם הוכרע סופית.

נוה היה אמן הפענוח של כתובות על סלע, כתובות בפסיפס ורישומי כתב על גבי חומר רך בגון עור, טקסטיל ונייר. הוא פרסם שני ספרים על כתובות עבריות וארמיות: "על פסיפס ואבן" ו"על חרס וגומא", הכוללים תצלומים וקריאות של מרבית הכתובות שנמצאו בארץ-ישראל.

נוה לא נהה מעולם אחר רושם חיצוני ולא ביקש להגדיל את ערך הממצאים שעסק בהם. מטרתו הייתה תמיד להציג את הנתונים בצורה עניינית ומדויקת ככל האפשר. במקרים שבהם אין אפשרות להגיע לכלל ביטחון בקריאה או בפירוש הדברים, עדיף היה בעיניו למסור מה שנראה נכון ולהימנע מהשערות שאין להן ביסוס. הוא לא ביקש להיות חביב על עמיתיו ומשום בך נקלע לפעמים לעימותים, שבהם ידע לעמוד על דעתו בצורה שקולה, בלי הנחות ובלי סטיות ממה שנראה בעיניו האמת הישרה, אך גם בלי לבקש ריב ומדון. לתלמידיו, וביניהם בני ארצות רבות ושונות, היה מסור וסבלני, והם, שהפכו למומחים בתחום האפיגרפיה השמית, זוכרים את תקופת לימודם אצלו כחוויה בלתי נשכחת.

מעטים החוקרים שנאמנותם למלאכתם עמוקה כל-כך, ואשר גישתם למדע נובעת ממחויבות מוחלטת לממצאים, בלי יומרות ובלי הצטעצעויות מיותרות. עם מותו, לאחר שנים של מאבק בחולשה גופנית מנוונת, אבד לתחום המחקר בכתב הארמי והעברי הקדום אחד מבכירי המומחים בעולם. אחד מתלמידיו כינהו בצדק: "בן דור הנפילים של האפיגרפיה השמית"

ש' שקד, תשע"ב, קדמוניות 143: 46–47

לזכר

אהוד נצר

פרופ'

אהוד

נצר

1934-2010

רשימת פרסומים של אהוד נצר ב-JSTOR

כרך 'ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' לזכרו של אהוד נצר ב-JSTOR

"אהוד נולד בירושלים ב-13 במאי 1934. בירושלים עברה עליו ילדותו, עד שמשפחתו עקרה לקריית חיים ושם סיים את בית הספר התיכון בשנת 1951. בשנים 1951-1954 שירת בצה"ל בנח"ל ולאחר שחרורו למד אדריכלות בטכניון בחיפה וקיבל תואר מוסמך בארכיטקטורה בשנת 1959. לאחר קבלת התואר עבד אהוד במשרד האדריכלים קלרווין רזניק ושנברגר בירושלים (1958-1962) ובמשרד לבינוי ערים של האדריכל פרופ' פטר ברדסרורף בדנמרק (1962-1963).

עוד בעת לימודיו בטכניון החל אהוד את פעילותו בשדה הארכיאולוגיה: משנת 1956 הועסק כמודד בחפירותיו של יגאל ידין בחצור והיה אחד מעוזריו של עמנואל (מוניה) דונאייבסקי, אדריכל המשלחת. בחפירות בחצור פגשתי את אהוד לראשונה. מאז, במשך למעלה מ-50 שנה, עסקנו בפעילות ארכיאולוגית במקביל, לעיתים במפעלים משותפים בארץ ובאחרונה אף מחוצה לה, כאשר ניהלנו יחדיו חפירות בבית כנסת בסרנדה שבאלבניה.

בשנים 1963-1965 שימשו אהוד ומוניה דונאייבסקי אדריכלים של משלחת החפירות למצדה. אהוד היה ממונה גם על עבודות השחזור הנרחבות, אשר נמשכו לאחר סיום החפירות המקיפות באתר. דומה כי זו התקופה שדבק באהוד האדריכל ה'חיידק ההרודיאני והארכיאולוגי', שהביא אותו אל החשיפה המדימה של מפעלי הבנייה של הורדוס ובמיוחד של ארמונותיו, נושא שבמחקרו עסק שנים ארוכות.

במצדה מצא אהוד את בחירת לבו, דבורה, אשר הייתה רפאית כלי חרס במקום. נולדו להם ארבעה ילדים והם העניקו לסבא ולסבתא הגאים עשרה נכדים.

בצד הניהול האדריכלי של עבודות השימור והשחזור הנרחבות מטעם רשות הגנים הלאומיים (לימים רשות הטבע והגנים) במצדה, עבד אהוד כאדריכל עצמאי, שותף בצוותי אדריכלים שעסקו בשיקום שכונות ימין משה, משכנות שאננים ועין כרם, והיה ראש צוות התכנון של החברה לשיקום הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, עד אשר מונה ב-1970 לאדריכל המכון לארכיאולוגיה. מאז ועד יומו האחרון היה אהוד שותף פעיל במפעלים הארכיאולוגיים החשובים שהתנהלו בארץ ומקצתם גם ניהל באופן עצמאי. במקביל המשיך לפעול כיועץ אדריכלי-ארכיאולוגי לרשות הגנים הלאומים.

עבודת הדוקטור של אהוד "ניתוח ארכיטקטוני וארכיאולוגי של מפעלי הבנייה של הורדוס ביריחו ובהרודיון", בהנחיית פרופ' יגאל ידין, שהגיש לאוניברסיטה העברית בשנת 1977, העירה על המעבר המלא שלו לדיסציפלינת הארכיאולוגיה. העבודה התבססה על חפירותיו השיטתיות ביריחו ובהרודיון עד אותה העת. חלקו של המחקר אשר עסק בממצאים מהרודיון נתפרסם בנפרד ב-1981 בסדרה Qedem.

מלבד עבודה השדה הענפה שקד אהוד על פרסום תוצאות החפירות והמחקרים על האדריכלות החשמונאית וההרודיאנית. ממחקריו על האדריכלות של הורדוס ראוי לציון במיוחד הדוח על הסטרטיגרפיה ותיאור המבנים במצדה, שיצא לאור במסגרת הפרסומים הסופיים של חפירות ידין במצדה. שיא פרסום תוצאות החפירות הם ארבעת הדוחות הסופיים שפרסם אהוד על הארמונות החשמונאיים של יריחו. בשנים האחרונות פרסם גם ספר מדעי-פופולארי בעברית, באנגלית ובגרמנית המסכם את נושא הארמונות החשמונאים וההרודיאניים בארץ-ישראל. ספר חשוב אחר הוא ספרו על האדריכלות של הורדוס הבנאי הגדול, שפורסם באנגלית ובגרמנית. תרומה חשובה נוספת בחקר האדריכלות של התקופה היא מחקרו על האדריכלות הנבטית, שנתפרסם לא מכבר בגרמנית. אהוד פרסם גם מחקרים מיוחדים על מקדש הורדוס בירושלים, על מקדש אוגוסטוס בשומרון ועל ארמונו של הורקנוס לבית טוביה אשר בעראק על-אמיר שבעבר הירדן.

מאז פטירתו של פרופ' ידין ניהלנו אהוד ואני את פרויקט עיבוד חפירות מצדה (1963-1965) והכנת הדוח הסופי לפרסום. עד כה נתפרסמו 8 כרכים של דוח זה.

פעילותו האינטנסיבית של אהוד בארכיאולוגיה הישראלית החלה בדרך הטבע כמודד ואדריכל בחפירות שונות. הוא שימש מודד-אדריכל בחפירות חצור בהנהלת פרופ' יגאל ידין, בבית הכנסת בחמת טבריה ובחפירות אשדוד בהנהלת פרופ' משה דותן, היה האדריכל (עם עמנואל דונאייבסקי) בחפירות מצדה בהנהלת ידין והשתתף בעוד חפירות רבות נוספות. בכל החפירות הללו נסמכו החופרים על כישרונותיו הרבים ברישום ובתיעוד ברור ומדויק של השרידים ועל הבנתו העמוקה את הסטרטיגרפיה של הממצא.

לצד החפירות המקיפות אשר אהוד יזם וניהל בהרודיון התחתית בשנים 1972-1986 ובהרודיון על ההר בשנים 1997-2000 ו-2005-2010, החפירות באתר ארמונות החורף בימי בית שני ביריחו 1973-1987 וחידושן (חשיפת בית הכנסת החשמונאי הקדום ביריחו ב-1998-2000), ערך אהוד שורה ארוכה של חפירות באתרים שונים, לעיתים בניהולו ולעיתים בשיתוף עם ארכיאולוגים אחרים: בבית ירח עם פרופ' דוד אושיסקין, חפירות מחודשות ליד חומה השלישית בירושלים עם שרה בן אריה, בנוסייב עושירה ליד יריחו, בתל אל-סמאראת (ההיפודרום של הורדוס) ביריחו, חפירות מבנה אופוס רטיקולטום בירושלים (עם שרה בן אריה), חפירה בבניאס, חפירות בקיסריה (בחלקן עם י' לוין), חפירות בציפורי עם פרופ' אריק מאירס ופרופ' קרול מאירס וכן עם ד"ר זאב וייס, חפירות ארכיאולוגיות מחודשות במצדה עם גיא שטיבל, ובחאורנה חפירת בית הכנסת בסרנדה, אלבניה עם גדעון פרסטר ואטלבה נאלבאני.

באביב שנת 2007, משנתגלו בהרודיון שברי סרקופגים מפוארים ופודיום מרשים של מבנה קבר מפואר, קיבל אהוד הנרגש אישור להשערתו כי זיהה את קבר הורדוס.

אהוד הציב את עצמו בצורה חד-משמעית כחוקר החשוב ביותר של האדריכלות ההרודיאנית בימינו. הצלחתו זו באה הודות לשליטתו בטכניקות הארכיאולוגיות כגון הבנת הסטרטיגרפיה, ניתוח הממצא האדריכלי וכושר הרישום המהיר של השרידים העת התגלותם. בשם מיומנותו הרבה בתחומי הארכיאולוגיה של השדה ביקשו עמיתיו הארכיאולוגים את עצתו בכל החפירות החשובות ואהוד היה נכון תמיד לסייע להם במדידות ובניתוח סטרטיגרפי של חפירותיהם. הסדר והדיוק בעבודתו, חריצותו, כושר ההתמדה שלו ודבקותו במטרה באו לידי ביטוי בניהול המופתי של חפירותיו המרובות ובפעולות השימור שבעקבותיהן, שבהן הסתייע בצוותי עובדים מעולים לביצוע החפירות ולעיבוד הממצאים והכנתם לפרסום. התכנון המדוקדק והממוקד מאין-כמוהו של חפירותיו הביא תמיד למיטב התוצאות.

במשך כארבעים שנה, מאז ירש את מקומו של מורו מוניה דונאייבסקי במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית בירושלים, עסק אהוד בהוראה ובמחקר. הנושא הראשון אשר לימד במכון במשך שנים היה 'הארכיאולוגיה של השדה', ואחר כך ה'ארכאולוגיה והארכיטקטורה של הורדוס'. בשנים הבאות לימד גם 'ארכיטקטורה נבטית' ואף מבוא לארכיטקטורה רומית', בשנת 2002 פרש אהוד לגמלאות כפרופסור מן המניין. אולם פרישתו הייתה פורמלית בלבד, והוא המשיך בכל עבודותיו ומחקריו ביתר שאת עד ליום המר והנמהר, כאשר נפגע בעצם עבודתו, בעוד לפניו מפעלים ותכניות רבים שנקטעו בחטף.

הישגיו של אהוד במחקר הביאו לו פרסים: פעמיים זכה בפרסם איירין לוי-סאלא לפרסום הארכיאולוגי המדעי הטוב ביותר של השנה מטעם אוניברסיטת בן-גוריון בנגב – בעבור כרך III בסדרת הפרסומים המדעיים של מצדה ובעבור כרכיםI ו-II בסדרת הפרסומים המדעיים על ארמונות החורף מימי הבית השני ביריחו. כן זכה בפרס 'חוקר ציון' מטעם מרכז רנרט ללימודי ירושלים באוניברסיטת בר-אילן.

אהוד היה מוכר ומוערך בקרב ארכיאולוגים ברחבי העולם ודבר מותו הטרגי, שפשט במהירות באמצעי התקשורת הבין-לאומיים, עורר בהם זעזוע עמוק על האובדן הגדול.

לצד כשרונותיו המגוונים ופרסומו הרב בארץ ומחוצה לה היה אהוד אדם נעים הליכות, אשר הצטיין בצניעות ובהתנהגות ספרטנית כמעט.

תנחומי לרעייתו דבורה, שליוותה אותו במסירות שנים רבות, וכן לילדיו, לנכדיו ולבני ביתם.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.”

גדעון פרסטר.

מתוך - קדמוניות: כתב-עת לעתיקות ארץ-ישראל וארצות המקרא תשע"א 2010, כרך מספר 140, עמודים 143-144

לזכר

גדעון פרסטר

פרופ'

גדעון

פרסטר

1935-2020

פרופ' גדעון פרסטר – דברים לזכרו

פרופ' גדעון פרסטר נפטר ונקבר בירושלים ביום חמישי, ג' בכסלו תשפ"א (19 בנובמבר 2020). גדעון נולד בעפולה ב-5 במאי 1935, שנה לאחר שהוריו עלו מגרמניה. הוא גדל בנתניה, משסיים את חוק לימודיו שירת בצה"ל ולאחר מכן החל את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא למד בחוגים היסטוריה של עם ישראל וארכאולוגיה והתמחה בלימודי המוסמך בארכאולוגיה. עבודת הדוקטור שלו, בהדרכת פרופ' מיכאל אבי יונה הוקדשה לנושא "בתי הכנסת בגליל ומקומם באמנות ובארכיטקטורה ההלניסטית והרומית", אותה סיים ב 1972. במקביל ללימודיו באוניברסיטה שימש גדעון כארכאולוג מחוז צפון באגף העתיקות והמוזיאונים. גדעון הצטרף לסגל המכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ב-1970, עלה לדרגת מרצה בכיר ב-1983 ולימד בה עד צאתו לגמלאות כפרופ' מן המניין ב-2003. בין השנים 1998–2002 עמד גדעון בראש המכון לארכאולוגיה.

פגשתי את גדעון לראשונה לפני כארבעה עשורים במכון, במבוא לארכאולוגיה יוונית, הוא המרצה ואני סטודנט צעיר בראשית דרכו. מאז זכיתי ללמוד אצלו רבות. הוא היה אחד המנחים שלי בעבודת הדוקטור ולימים הפכנו לעמיתים בחוג ובמכון לארכאולוגיה. גדעון היה רחב אופקים, בעל ידע עשיר בתחומים רבים ומגוונים הנוגעים בארכאולוגיה קלאסית, ואיש שיחה מעניין שניחן בחוש הומור קל. במשך שנות עבודתו לקח גדעון חלק פעיל בהנחיית תלמידי מוסמך ותלמידי מחקר במכון לארכאולוגיה. שיעוריו, הסיורים בארץ ובחוץ לארץ והשיחות הפרטיות שקיים עם תלמידיו, בין בחדרו ובין במסדרון אגב אורחא, הקנו ידע רב. הוא היה נכון לסייע, להסביר ולהרחיב ככל שנדרש.

תרומתו של גדעון בשדה המחקר הארכאולוגי רבה במיוחד. הוא השתתף בחפירות רבות (חצור, בית שערים, ומצדה), ניהל חפירות משל עצמו (הרודיון, קיסריה, תל שלם) ואף היה אחראי לכמה תגליות בתחום חקר בתי הכנסת העתיקים (פירוט למטה). פרויקט החפירות בבית שאן (סקיתופוליס) אותו ניהל במשותף עם גיסו, פרופ' יורם צפריר ז"ל הוא ללא ספק גולת הכותרת בעבודתו הארכאולוגית של גדעון, שם נחשפו מאז 1980 חלקים מהעיר הרומית, הביזנטית והמוסלמית הקדומה שנהרסה ברעש האדמה בינואר 749 לסה"נ.

גדעון התמחה בארכאולוגיה, באמנות, ובארכיטקטורה בתקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית והיה מראשי הדוברים בארץ בתחומים אלו. הוא היה חוקר עמית באוניברסיטת מרבורג, את הפוסט דוקטורט עשה באוניברסיטת אוקספורד ובשנים שלאחר מכן היה חוקר אורח במכון הגרמני לארכאולוגיה ברומא ובברלין, ובאוניברסיטת בראון ברוד איילנד. גדעון שימש נציג ישראל וחבר הוועדה המדעית הבינלאומית של הלקסיקון האיקונוגרפי-מיתולוגי קלאסי (Lexicon Iconographicum Mythologiae Classicae, LIMC) המכיל תיעוד מלא של המיתולוגיה הקלאסית כפי שהיא משתקפת באמנות הפלסטית בעולם הקלאסי.

באמתחתו פרסומים רבים בקבצים ובכתבי עת מובילים, וביניהם הכרך המונומנטלי על הממצאים האמנותיים ממצדה (Masada, vol. 5: The Yigael Yadin Excavations 1963–1965, Final Report: Art and Architecture, Jerusalem: Israel Exploration Society and Hebrew University, 1995). במחקרו מאיר העיניים המתמקד בעיטור האדריכלי ובעיטורי קירות ובפסיפסים, הצליח גדעון לטוות בשֹום שכל את המערך האמנותי בארמונו של הורדוס במצדה והשווה את הממצאים שעמדו לפניו עם המסורות האדריכליות והאמנותיות בעולם הרומי. ספר מקיף זה משמש וישמש ללא ספק מקור חשוב למחקרים עתידיים שיתמקדו בממלכה ההרודיאנית, באמנות ההרודיאנית ובתפקידו של המלך בעיצוב הנוף האדריכלי והמרחב התרבותי בתחומי ממלכתו. גדעון התמחה גם בפיסול רומי ופרסם שורה של מאמרים חשובים בתחום זה. בין מחקריו יש למנות את עבודתו על פסל הברונזה של הקיסר הדריאנוס לבוש שריון אותו מצא בחפירתו במחנה הרומי ליד תל שלם (“A Cuirassed Bronze Statue of Hadrian,” ‘Atiqot 17 [1985]: 139–160). לימים פרסם יחד עם ורנר אק גם את שרידי הכתובת המרשימה שעיטרה את השער המונומנטלי שהוקם לכבוד הדריאנוס בסמוך למחנה הרומי (“Ein Triumphbogen für Hadrian im Tal von Beth Shean bei Tel Shalem,” Journal of Roman Archaeology 12 [1999]: 294–313).

על זה יש להוסיף תחום אחד שהיה קרוב לליבו של גדעון – אמנות יהודית וחקר בתי הכנסת העתיקים. עבודת הדוקטור של גדעון הוקדשה לבתי הכנסת הגליליים והוא השתתף בחפירות כמה מבתי כנסת העתיקים בארץ ומחוצה לה - במצדה, בחמת גדר, בחורבת שורה, וביחד עם פרופ' אהוד נצר ז"ל בסרנדה שבאלבניה. גדעון פרסם שורה ארוכה של מאמרים מאירי עינים המוקדשים לאמנות היהודית, לבתי כנסת עתיקים ולהשפעות הגומלין בין האמנות היהודית והאמנות הנוצרית העתיקה. מאמריו עסקו במגוון נושאים: טיפולוגיה וכרונולוגיה של בתי הכנסת העתיקים; בתי הכנסת בימי הבית השני; מקור תכניותיהם של בתי הכנסת העתיקים; בתי כנסת בתפוצה; מקורותיו האיקונוגראפיים של גלגל המזלות ומקומו במחשבה ובליטורגיה היהודית; כתובות ונוסחי תפילה; עיטור אדריכלי ותבליטים נושאי מנורות; פסיפסים פיגורטיביים; ועוד. מחקריו מתאפיינים בדיון מעמיק בממצא הארכאולוגי והאמנותי שעה שהוא משלב בדבריו גם עיון במקורות הספרותיים – יהודים ונוצריים כאחד.

עבודותיו ומחקריו הרבים של גדעון משמשים ללא ספק עדות לתרומתו המתמשכת למחקר הארכאולוגי בארץ ובעולם. אלו יעמדו ללא ספק לזיכרון לדורות הבאים, מצבה לפרופ' גדעון פרסטר שהותיר חותם במגוון תחומים הנוגעים בארכאולוגיה הארץ ישראלית בתקופות הקלאסיות.

יהי זכרו ברוך!

זאב וייס

לזכר

שרון צוקרמן

ד"ר

שרון

צוקרמן

1965-2014

ד"ר שרון צוקרמן נולדה וגדלה בירושלים. את לימודיה במכון לארכאולוגיה החלה בשנת 1987 באוניברסיטה העברית בירושלים ובה השלימה תואר ראשון, שני ושלישי בחריצות, בהתמדה ובהצטיינות. את שנת הבתר-דוקטורט עשתה באוניברסיטת הרווארד, ובלטה באיכותה כחוקרת מקורית, חדשנית ומעמיקה. משנת 2010 היתה למרצה בכירה וראש המדור לארכאולוגיה של תקופת המקרא במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.

אל פרויקט החפירות המחודשות בתל חצור, חפירות קרן זלץ לזכר יגאל ידין בהנהלתו של פרופ' אמנון בן-תור, הצטרפה שרון עם פתיחתו בשנת 1990 בתפקיד מנהלת שטח, וכעבור 15 שנה, מאז שנת 2006, הייתה למנהלת-שותפה לפרופ' בן-תור. קנה המידה הרחב של הפרויקט העשיר והמגוון ומורכבותו לא היו לה למכשול. היא הפגינה בקיאות והתמצאות בפרטיו, עד לאחרון שבהם, כולל בחפירותיו של ידין המנוח.

שרון עמדה גם בראש פרויקטים נוספים ובהם החפירות המחודשות בעיר התחתית של חצור ופרסום החפירות של המתחם הפולחני מתקופת הברונזה התיכונה בנהריה. היא הייתה חברה בקבוצת המחקר "ארכיאולוגיות של זיכרון" בסכוליון המרכז למחקר רב-תחומי במדעי הרוח והיהדות באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים האחרונות זכתה במענקי מחקר מטעם הקרן הישראלית למדע, קרן פריץ ת'ייסן וקרן שלבי וייט ולאון לוי לפרסומים ארכיאולוגיים שבאוניברסיטת הרווארד.

תחומי המחקר העיקריים של שרון הם הארכיאולוגיה של תקופת הברונזה בדרום הלבנט, קשרי גומלין באגן המזרחי של הים התיכון באלפים השלישי והשני לפני הספירה, הארכאולוגיה של העולם האגאי והשלכותיו על הלבנט, ארכאולוגיה של דת ופולחן, חקר תהליכי חורבן ונטישה והשתקפותם בממצא הארכאולוגי ושאלות של זיכרון וממצא חומרי בחברות קדומות.

שרון היתה מורה ומרצה בחסד, סבלנית, מעמיקה ויסודית. היא ליוותה כמה תלמידי מחקר ותלמידי דוקטורט בדרכם אל גמר עבודתם, עודדה אותם להרחיב אופקים ולדרוש מעצמם יותר, וסיפקה להם תמיכה ועזרה ככל שנדרש.

לצד היותה אשת מחקר מן השורה הראשונה, בלטה בתכונותיה כאישה נדיבה, סבלנית ופתוחה מעין כמוה, צנועה, חמה ומסבירת פנים תמיד. שילוב הסגולות הללו עשה אותה לאהובה מקובלת בין תלמידים ועמיתים צעירים ובכירים ממנה, בארץ ובעולם.

שרון היתה נשואה לגדי, אמם הגאה של עדו (שנולד עם עבודת הדוקטורט) ונעם (שנולדה עם קבלת הקביעות).

היא תחסר לציבור רחב ומגוון של חברים, בני משפחה, עמיתים ותלמידים. עולם המחקר הארכאולוגי הפסיד הבטחה גדולה, ואנחנו הפסדנו חברה טובה ואדם מיוחד במינו.

נכתב על ידי משלחת חפירות תל חצור ב-קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל ועתיקותיה וארצות המקרא תשע"ה 2015, כרך מספר 149, עמודים 62-63.

לזכר

יורם צפריר

פרופ'

יורם

צפריר

1938-2015

פרופ׳ יורם צפריר (1938 ,כפר אז״ר - 2015 ,ירושלים), בן לאנשי העלייה השנייה, היה מעורה מאין כמוהו בהוויה הארכאולוגית בארץ. עוד בהיותו נער, בשנת 1954, נטל חלק בסקר מצדה בהנהלת שמריה גוטמן ובסקר מערות מדבר יהודה בהנהלת יוחנן אהרוני, ואחר–כך, כסטודנט צעיר, השתתף במפעלים הארכאולוגיים הגדולים – חקר מערות מדבר יהודה עם פסח בר–אדון, חפירות ידין במצדה, חפירות ערד, רמת רחל ומגידו - נכסי צאן הברזל של הארכאולוגיה הישראלית. את כל מסלול לימודיו האקדמיים, אשר שילב בהם ארכאולוגיה והיסטוריה, עשה באוניברסיטה העברית )ב״א ב–1964; מ״א ב–1968; ד״ר ב–1976). שנים רבות שימש חבר מערכת בשני כתבי–עת חשובים בתחום הארכאולוגיה וההיסטוריה של ארץ–ישראל - קדמוניות (1968–1994) וקתדרה (1978–1986) כן היה שנים רבות חבר המועצה לארכאולוגיה של רשות העתיקות וועדת הרשיונות שלה (1989–2010), חבר באגודה לסקר ישראל (1976–1986), וחבר ועדת השמות הממשלתית (מאז 1974; מ–1977 יו״ר תת– הוועדה לשמות היסטוריים ובשנים 13–2010 היה סגן יו״ר הוועדה). הוא גם שימש ראש המכון לחקר ארץ–ישראל ויישובה ביד יצחק בן–צבי (1976–1983). במסגרות אלה לא רק עמד מקרוב על המתרחש בתחומים השונים של העשייה הארכאולוגית בתחומי הסקר, החפירה, המדיניות ויחסי הגומלין עם הקהילה שאינה אקדמית, אלא גם השפיע באופנים שונים על הוויה זו. בהיותו חבר האקדמיה הלאומית למדעים (למן 2001) אך טבעי היה להפקיד בידיו את כתיבת הדו״ח על מצב הארכאולוגיה בארץ. זאת הוא עשה בתבונה רבה, בשיתוף פעולה הדוק עם הקהילה הארכאולוגית הרחבה באוניברסיטאות השונות, ברשות העתיקות ובמוסדות אחרים. הדו״ח הוגש לנשיאות האקדמיה בראשית 2015 ופורסם ברבים. יורם שימש שנים רבות גם חבר במועצת החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה והתמיד להשתתף בכינוסי החברה כמדריך וכמרצה.

יורם, איש ספר, שלח ידו גם בכתיבה ספרותית בשם העט יורם אבי–תמר. על ספרו ״פציעה״ (עם עובד, 1975) המספר על פציעתו הקשה במלחמת ששת הימים ומה שאחריה, עד מלחמת יום הכיפורים, זכה בשנת 1976 בפרס יצחק שדה לספרות צבאית. שני ספרים אחרים שלו היו ״אות החרב״ (כרטא, 1985) ובצורה מורחבת יותר - ״חיי יוסף: הספר הגנוז״ (זמורה–ביתן, 2000) רומן היסטורי המתרחש בשנים שקדמו לחורבן הבית השני ולאחריו, אך נוגע בשאלות קיומיות ומוסריות התקפות בימינו – קנאות ותקווה משיחית, אמונה ושברה. אלו שזורים בסיפורי אהבה הנטועים בנופי הארץ ובאתריה כפי שהם עולים מן הריאליה הארכאולוגית. בשנים 2001–2005 עמד בראש בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי. יורם היה בלא ספק הבכיר מבין החוקרים בארץ בתחום הארכאולוגיה של התקופות הרומית והביזנטית. אפשר למנות ארבעה תחומים שבהם זכה להישגים בולטים במחקר: א: חקר ירושלים (ימי הבית השני ובעיקר התקופות הרומית והביזנטית). עבודת הדוקטור שלו, ״ציון, הגבעה הדר׳–מע׳ ומקומה בהתפתחות העיר ירושלים בתקופה הביזנטית״ (תשל״ה), שנכתבה בשנים הראשונות אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר העיר העתיקה נפתחה למחקר ישראלי, היא מופת של סינתזה בין ניתוח הממצא מחפירות רבות, למן המאה ה–19, ובין שפע המקורות הכתובים על העיר הרומית והביזנטית. שימוש מושכל זה בכלל מקורות הידע נתן השראה למחקרי אחרים, וקבע נקודת מוצא חדשה להבנת ההתפתחות העירונית של ירושלים בתקופות האמורות. עבודת הדוקטור הזינה בהמשך מחקרים רבים שלו. לאחר פטירתו של מורהו, פרופ׳ מיכאל אבי יונה(1974), שימש יורם יועץ מדעי לדגם ירושלים בימי הבית השני, שהועבר ממלון הולילנד למוזיאון ישראל.

ב: כנסיות ארץ-ישראל. כמה מהן חשף בחפירותיו: ברחובות שבנגב, בחורבת ברכות ובחורבת בית לויה. הודות להישגיו הבולטים בחקר הכנסייה הקדומה הוענקה לו בשנת 1997 מדליית פרנד היוקרתית מטעםThe Society of Antiquaries of London.

ג: גאוגרפיה היסטורית של ארץ–ישראל בימי הבית השני, המשנה והתלמוד. במוקד תחום זה עומד מחקר רב שנים ורחב יריעה, שבוצע עם ד״ר לאה די סגני ומטעם האקדמיה הלאומית למדעים: ״ספר השמות״ (אונומסטיקון) של אתרי היישוב והמושגים הגאוגרפיים בארץ-ישראל הנזכרים בכל המקורות הכתובים ביוונית ובלטינית, המתייחסים לפרק הזמן שבין כיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון והכיבוש המוסלמי. זכה יורם, והכרך הראשון ובו מבואות, טקסטים נבחרים שנזכרים בהם אתרים הרבה, רשימת מקורות מוערת ועוד, ראה אור ימים ספורים קודם לאשפוזו האחרון שממנו לא קם. הכרכים השני והשלישי, ובהם כל האתרים המתחילים באות A ,עומדים בשלבים אחרונים של עימוד ומיפתוח ואמורים להתפרסם במהלך 2016. אין ספק שכרכים אלו (והבאים בעקבותיהם), יהיו לכלי העזר האולטימטיבי בנושא הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל. פרי מוקדם של מפעל מחקרי זה היה גזטיר אתרים ומפה ארכאולוגית-היסטורית של ארץ-ישראל מהתקופה ההלניסטית ועד לתקופה הביזנטית (Tabula Imperii Romani Iudaea Palaestina = Tir) שחובר בשיתוף עם לאה די סיגני ויהודית גרין.

ד: חקר העיור בארץ-ישראל בתקופות האמורות. במוקד תחום זה עומדות החפירות רחבות ההיקף בבית שאן/ סקיתופוליס בשנים 1980–1981 ו-1986–2003 (בשיתוף פרופ׳ גדעון פרסטר ובנימין ארובס וצוות רחב נוסף, כמקובל בחפירות ארכאולוגיות). מפעל זה (עם חפירה שכנה מטעם רשות העתיקות) היה המפעל הארכאולוגי הגדול ביותר בישראל בסוף המאה הקודמת. במאמרים שכבר פרסם, בהרצאותיו ובהדרכות בשטח, קנה לעצמו יורם שם בינלאומי של חוקר העיור בארץ-ישראל ומעבר לה בתקופות האמורות. זכה יורם ושני כרכים העוסקים בתולדות האתר, בארכיטקטורה ובסטרטיגרפיה של רחוב המונומנטים והנימפאון, שיראו אור בסדרת Qedem Archaeological Reports הוגשו למערכת ועומדים בשלבים אחרונים של הכנה לדפוס.

יורם היה מורה נערץ ובעל שאר רוח, אהוב מאוד על תלמידיו. כבר בבית ספר שדה שדה בוקר של החברה להגנת הטבע נחשב למדריך נערץ, איש שטח מובהק, שידע לשלב בין היכרות בלתי אמצעית של הארץ לתולדות עברה. למן 1969 ועד פרישתו ב–2006 שימש פרופ׳ צפריר מורה במכון לארכאולוגיה של האוניברסיטה העברית (בשנים 1989–1992 כיהן כראש המכון) ומילא תפקידים שונים בפקולטה למדעי הרוח. למרות הקשיים הפיזיים – הכאבים ברגליו מאז פציעתו, שלא הרפו במשך כל ימי חייו, וההליכה בעזרת קביים – הוא ביקר בכל האתרים שעליהם לימד, הן בארץ הן בחו״ל, אתרים שהשתרעו ממרוקו וטוניסיה בצפון אפריקה ועד מזרח טורקיה, מאסואן ונווה סיווה שבמצרים ועד הפרובינציות הרומיות שבאירופה ובריטניה, כולל יוון ואייה, איטליה, סיציליה וספרד. הוא כונן את תכניות הלימודים של כמה מקורסי המבוא בתחום והטביע בתלמידיו חותם עמוק. עם אלה שכתבו דוקטורט בהדרכתו נמנים בכירי הארכאולוגים הפעילים כיום ברשות העתיקות ובאוניברסיטאות השונות. בין ספריו, ספר לימוד יסודי בארכאולוגיה: ״ארץ-ישראל למן חורבן הבית השני ועד הכיבוש המוסלמי״.

פרסומיו המדעיים, המשקפים את פעילותו המחקרית הענפה בתחומי הארכאולוגיה, הגאוגרפיה ההיסטורית וההיסטוריה, כוללים חיבור של 10 ספרים, עריכת 10 ספרים נוספים (חלקם עם אחרים), וכתיבת מאמרים רבים שפורסמו בביטאוני החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה - בקדמוניות בעברית וב-IEJ באנגלית. הוא כתב כ-170 מאמרים מדעיים מקטגוריות שונות, בכתבי עת שונים (חלקם גם בעברית וגם באנגלית). בשנת 2014 זכה פרופ׳ צפריר בפרס א.מ.ת בתחום הארכאולוגיה. עשייתו המדעית של יורם התאפיינה בראייה רחבה לצד למדנות מופלגת. הוא היה אקטיביסט בנוגע לשימור אתרים והנגשתם החופשית לציבור, ונאבק במה שראה כחדירת אינטרסים פוליטיים לעשייה הארכאולוגית. מחקריו משקפים את ההרכב האתני, הדתי והתרבותי המגוון של אוכלוסיית ארץ-ישראל למן התקופה ההלניסטית ועד התקופה האומיית. תרומתו של יורם למחקר ולהוראה של פרקים חשובים בעברה של ארץ-ישראל הייתה עצומה, והוא פעל רבות להאדרת שמה של הארכאולוגיה הישראלית בארץ ובעולם. כל זאת בהקרינו מאישיותו החמה, מאהבת האדם ומחכמת המעשה שלו. על מחקריו, פרסומיו ופעילותו האקדמית זכה יורם במוניטין בינלאומיים. פעמים מספר זכה להיות עמית מחקר במרכז ללימודים ביזנטיים של אוניברסיטת הרווארד בדמברטון אוקס, וושינגטון די-סי. תרומתו המדעית שרירה ועומדת ותהיה מצבת נצח לזכרו.

יהי זכרו ברוך.

י' פטריך ור' טלגם, 2016, קדמוניות 151: 61–63.

לזכר

משה שטקליס

פרופ'

משה

שטקליס

1898-1967

כרך 'ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' לזכרו של משה שטקליס ב-JSTOR

'פטירתו הפתאומית של פרופ' שטקליס ביום א' באדר תשכ"ז (12 במארס 1967), בשעת ישיבה שנערכה כדי לתכנן את עונת-החפירות בעוביידיה, מסמלת יותר מכל את מהלך חייו, שהיו קודש למחקר הפרהיסטורי של ארץ-ישראל.

משה שטקליס נולד בשנת 1898 בקמינץ-פודולסק שבאוקראינה. לאחר שסיים את חוק לימודיו בארכאולוגיה ובהיסטוריה באוניברסיטה של אודיסה נתמנה למנהל הספרייה במכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה זו ולסגן-מנהל המוזיאון הארכיאולוגי. החל בשנת 1922 שיתף פעולה עם האקדמיה למדעים של פטרוגראד בחפירת אתרים פאליאוליתיים בדרום-רוסיה. בשנת 1924 נאסר שטקליס בעקבות פעילותו הציונית והוגלה לסיביר, מקום שם המשיך במחקר במדעי, על-אף מלאכתו ביומיומית והמרחק מן המוסדות האקדמיים. הייתה לו הזדמנות טובה לעמוד על אורח-חייהם של חברות-נוודים בצפון-סיביר ולאסוף דוגמאות מחפציהם. בשנת 1928 גורש מסיביר לקרים, ואחרי מספר חודשים נתמזל מזלו ובקשתו לצאת את ברית-המועצות נענתה בחיוב. אוספיו האתנוגראפיים העשירים הוחרמו בידי השלטונות, והם מצויים שם עד היום. שטקליס יצא את רוסיה על-מנת שלא לשוב עוד, וכרבים אחריו ויתר על האזרחות הסובייטית.

בשנת 1928 הגיע שטקליס לירושלים ועשאה מרכז לפעילותו. בשנת 1929 עבר זמן מה בייבוש ביצות כבארה, והנה, בדרכו משם לזכרון-יעקב רכוב על חמור גילה מערה ובה שרידים פרהיסטוריים מפתיעים – מערת כבארה. אמנם הייתה לשטקליס זכות ראשונים, אך הרישיון לערוך חפירות באתר חשוב זה ניתן לחוקר האנגלי פ' טורוויל-פיטר, שחפר באתר בשנת 1931 והסיר את כל השכבות העליונות באתר. רק בשנת 1951, לאחר קום המדינה, עלה בימי שטקליס להגשים את חלומו ולחדש את החפירות במערה.

בשנים ראשונות אלו, לפני נסיעתו לפאריס בסוף שנת 1931, ערך שטקליס סקר של מבנים מיגליתיים ושל דולמנים בצפון ארץ-ישראל ובסוריה. בפאריס, מקום שם שהה עד קיץ 1932, השתלם בהדרכתו של האב בריי (Breuil), מאבות המחקר הפרהיסטורי. יחד עמו עמל בחיבור דין-וחשבון מקיף על האוספים ממערת פלאקארד שבחבל שאראנט בדרום-מערב צרפת, אלא שמסיבות שונות לא ראה החיבור אור.

בשנים ההן, כאשר הייתה האוניברסיטה העברית בראשית התפתחותה ומספר מקומות-העבודה במחקר היה מועט, שיחק לו המזכר והוא זכה לעבוד עם חוקרים שונים. כך, למשל, חפר בשנים 1932-1933 עם רנה נוויל, קונסול צרפת בירושלים, במערת ערק אל-אחמר ובעמק רפאים בירושלים. מפעלם המשותף של השניים נמשך גם בשנים 1933-1935 בחפירות מערת קאפזה שבהר-הקפיצה ליד נצרת. במקביל לכך ערך שטקליס סקרים בראס איסקאנדר שבכרמל ובמישור החוף, ובשנת 1933 ליקט ליד כפר-ויתקין ובוואדי פאליק (היום נחל פולג) את האוספים הראשונים של התרבויות האפי-פליאוליתיות, שכינה אותם 'פרי-מיזוליתיות'.

בשנים 1934-1936 עשה שטקליס ארבעה חודשים כל שנה בצרפת, ובשעת שהיותו שם השתתף בחפירותיו של מארטין (H. Martin) במחסה הסלעי המפורסם של לה קינה שבשאראנט. כן השלים את עבודת-הדוקטור שלו, ובשנת 1935 הוענק לו התואר על סמך מחקרו על מבנים מיגאליתיים בעבר-הירדן. המחקר פורסם בצורת ספר על-ידי Institut de Paleontologie Humaine.

בשנת 1936 שהה במשך תקופה קצרה במכון Forbenius בפראנקפורט, שם עסק בעיבוד ממצאים שנאספו בעבר-הירדן. בשנה זו גם מונה לחבר-מחקר באוניברסיטה העברית.

עוד בשנים ההן, ערב מלחמת-העולם השנייה, נוצר הקשר העמוק והממושך בין שטקליס לעמק-הירדן. בשנת 1933, בעת בניית הגשר על-פני הירדן, משך את תשומת-לבו אתר שנתגלה ליד גשר-בנות-יעקב. על האתר עצמו דיווחו לראשונה גב' גארוד וגב' גארדנר, ובביקור נוסף במקום מצאו י"לד פיקארד וגב' בייט עצמות מאובנות של יונקים למכביר, וביניהן של פילים קדומים – הפעם הראשונה שנתגלו שרידי פילים בארץ. בשנת 1935 ביקר שטקליס באתר ובדק חתך שנעשה בשעת כרייתו של בור-ספיגה בשביל אורוות המשטרה הרכובה של ממשלת המאנדאט, שהייתה מוצבת על הגבול. אך רק בשנת 1936 עלה בידו לערוך חקירה יסודית יותר של האתר – עוד לפני שהתחיל בחפירה שיטתית – בעקבות מקרה יוצא דופן: ב-27 במארס 1936 בחצות הלילה התקינה החברה לפיתוח אדמות ארץ-ישראל את הסכר על הירדן לא הרחק ממוצא הנהר מאגם החולה. למחרת בבוקר נתרו מים בעומק של 30 ס"מ בלבד לאורך קטע של כ-3.5 ק"מ בין הסכר והגשר, ולשטקליס הייתה אפשרות לעבוד לאורך החתכים הטבעיים של גדת הירדן ולאתר את הריכוזים העיקריים של אבני-היד ושל העצמות המאובנות. כאשר עלו המים מחדש, היה ברור, שיש לערוך חפירות מתחת למיפלס המים של הימים ההם. וכך החל שטקליס בשנת 1937 בחפירת שטח של 7 X 4 מ', בעזרת הגיאולוג פ' סולומוניקה ז"ל. המאורעות הפוליטיים בשנים שלאחר-מכן מנעו את חידוש החפירות, ורק בשנת 1951, עם העמקת אפיק הירדן, חזר שטקליס לאתר וערך בו חפירות נוספות.

בימי מלחמת-העולם השנייה לא הפסיק שטקליס את פעילותו. בשנת 1941 הזמינה אותו קרן Wellcome-Marston לסיים את חפירותיהן של בייט וגארדנר בבית-לחם, אתר שהיה עשיר בעצמות בעלי-חיים מתקופת הפלייסטוקן התחתון, אלא שלא נתגלו בו כלים מעשי ידי אדם. בשנה ההיא יצא מטעם בית הספר האמריקאני המזרחני בירושלים לסקר פרהיסטורי ובדיקות במערת וואטוואט, מערת ערק אל-בארוד (מערת-ספונים), מערת אבו-אוצבע (מערת-אצבע) ומערת ואדי פלאח (נחל אורן). פרסום הממצאים באבו-אוצבע עורר ויכוחים ממושכים, שהם נטלו חלק חוקרים שונים. חילוקי-הדעות נסכו על הקשר שבין כלי-הצור ובין החרסים משכבה B, ששטקליס ייחס אותה לבת-תקופה של התקופה הניאוליתית. רק בשנות השישים, כאשר נכתבו הערכים בשביל האנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל, חזר בו שטקליס מדעתו המקורית וראה במכלול תוצאה של ערבוב בידי הטבע..

בשנים 1942-1943 חזר שטקליס לעבר הירדן ולעמק-הירדן. תחילה עסק בחקר המיגאליתים, ובמיוחד בחפירות בדולמנים בעלא צפאת, לא הרחק מגשר אדם, ולאחר-מכן החל בסקר המשולש שבין הירמוך, הכנרת והירדן. בסקר זה, שהשתתפו בו גם ש' ייבין, ב' מזר ופ' סולומוניקה, נתגלה לראשונה האתר של שער-הגולן, שעל-פיו הוגדרה לימים התרבות הירמוכית. כמה אבני-יד שחוקות, שנגלו בערימות-העפר שנותרו לאחר שיפוצים באפיק הירדן בעקבות מפעל נהריים, הגיעו את שטקליס לשערף כי באחד הימים עוד יתגלו באיזור זה אתרים קדומים יותר. ואכן, בשנת 1959, עם גילוי האתר של עוביידיה נתקיימה תחזיתו.

בשנת 1944-1946 השתתף שטקליס עם ב' מזר, מ' אבי-יונה וע' דונאייבסקי בחפירות בית-ירח. סכך עבד במשך תקופה ארוכה בעמק-הירד והידק את קשריו עם התנועה הקיבוצית. במיוחד התהדקו קשריו עם קיבוץ שער-הגולן. מקום שם הלכו וגדלו האוספים מן האתר הניאוליתי שעל גדת הירמוך, אשר נהרס בחלקו עם בניית בריכות-הדגים במקום.

בימי המאורעות ערב מלחמת-העצמאות ובשנות המלחמה עצמה לא הייתה אפשרות לעבודת-שדה, אך מיד לאחר המלחמה חזר שטקליס במשנה מרץ לחפירות. בשנים 1949-1952 הקדיש מאמציו העיקריים לחפירות בשער-הגולן. שלוש עונות-החפירה במקום זה והממצאים בשעת הסקר שימשו נושא לכמה מפרסומיו בשנים ההן, אך השנה האחרונה לחייו עלה בידו לפרסם את הדין-וחשבון הסופי בהוצאת קיבוץ שער-הגולן.

בשנים אלו חזר שטקליס לתגליותיו הראשונות בכרמל וערך חפירות ממושכות במערת כבארה ובטראסה של נחל אורן.

בחפירות במערת כבארה, שנמשכו משנת 1951 עד שנת 1957, חשף מפלסים מהתקופה הפאליאוליתית המאוחרת, ובמיוחד מן התקופה הפליאוליתית התיכונה. הממצאים מהתקופה הפליאוליתית התיכונה כללו גם כלים מסוג חוד אמירה, שעד אז ראו בו החוקרים 'מדריך מאובן' לראשית התקופה הפליאוליתית המאוחרת. בקונגרס הפרהיסטורי שנערך במאדריד בשנת 1954 טען שטקליס בלהט שאין עוד לייחס לכלי זה את התפקיד האמור, שכן הוא מופיע במשך תקופה ארוכה הוכללת לפחות את התרבות המוסטרית המאוחרת ואת ראשית התקופה הפליאוליתית המאוחרת.

בשנת 1954 החל בחפירות באתר של נחל אורן. בשנות הארבעים נסלל כביש לבית—אורן, ובחתך שנוצר נעשו תגליות מספר שדרבנו את שטקליס לחזור ולערוך חפירות באתר. ואכן, במשך כמה עונות-חפירה שקיים עד קיץ 1960 בשיתוף עם גב' תמר נוי, נחשפו שרידים חשובים של כפרים מן התקופה הניאוליתית הקדם-קיראמית וכן שרידים רבים מן התרבות הנאטופית, ובראש ובראשונה בית-קברות.

התחלת החפירות בעוביידיה באביב 1960 והתרכזותו בחקר התקופה הפליאוליתית הקדומה גרמו, כי מעתה יקדיש את מרצו בעיקר לחקר הקדומים שבשרידי התרבות האנושית. וכך אירע, שרק בשנת 1964, עם התבססות מפעל החפירות בעוביידיה, מצא שטקליס את השקט הנפשי והאינטלקטואלי לחזור לחפירות במערת כבארה, מקום שם נתגלה שלד של תינוק ניאנדרתאלי. עם זאת לא נפנה לכתיבת דים-וחשבון מעמיק ומקיף על חפירותיו במערה זו, וטבעי אפוא, כי בכרך זה, המוקדש לזכרו, מופיעים שלושה מאמרים - חלקם מפרי עטם של תלמידי: תמר שיק וברוך ארנסבורג – המסכמים את מרבית הממצאים במערה חשובה זו.

בחפירותיו בעוביידיה, שהיו הנושא העיקרי שהעסיק את שטקליס בשנותיו האחרונות, נחשפו מיפלסי-מגורים שהכילו כלים מעשי ידי אדם וכן שברי עצמותיהן משיירי מטבחו. בניהול החפירות, שנערכו מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, השתתפו גם י"ל פיקארד וג' האז, ששיתפו פעולה עם שטקליס במשך שנים רבות בתחומי הגיאולוגיה והפליאונטולוגיה. כתוצר-לוואי של מחקר זה יש לראות את החפירות באתר האפי-פאליאוליתי בעין-גב בשנים 1963-1964, שנערכו בשיתוף עם כותב טורים אלה.

לתלמיד קשה לסכם את עבודת חייו של מורהו. מטבע הדברים פוגשים תלמידים את מורם בפרק-זמן מסוים של חייו, ואחרי שנים מספר הם פונים לדרכם. מהיכרות מעין זו נעדרת במידה רבה הפרספקטיבה, ודומה, כי דמות המורה והחוקר המצטיירת בעיני התלמיד איננה מאוזנת. אך למרות העובדה שנתמזל מלי להכיר את פרופ' שטקליס בעשר שנותיו האחרונות, היתה לי האפשרות לעמוד על כמה מתכונותיו במשך שש השנים שבהן זכיתי לעבוד במחיצתו.

פרופ' שטקליס לא היה מורה שהרצאותיו משכו תלמידים רבים. קולו המונוטוני והעובדה שמרבית הרצאותיו נקראו מן הכתב לא עשוהו למרצה אשר ימשוך קהל רב. את אהבתו למחקר הפרהיסטורי ואת ידיעותיו הרבות היטיב להקרין רק בתחום המצומצם של תלמידיו הנבחרים. תלמידים שלא נרתעו מדמותו הנוקשה, ובהדרכתו התמסרו לעבודה השוטפת – גילו בו איש מלבב שופע חום, שניחן בחוש-הומור ובסובלנות והיה מוכן להקשיב בסבלנות לדעות שונות. תכונותיו אלו וידיעותיו הרחבות באו לידי ביטוי בחפירות הרבות שערך. למשתתפים בחפירות אלו זכורים הערבים שנחה עליו הרוח, והם זכו לשמוע מפיו מעט על תולדות החפירות ומשלחות-המחקר שהשתתף בהן בעבר. הזדמנויות אלו היו לנו שעות-חסר, שהן נגלו לנו לא אחת, תוך השתאות, פנים אחרות של מורה שסברנו שכבר הכרנו.

אי-אפשר לסיים רשימה קצרה זו בלי להזכיר את פעילותו הציבורית בתחום במחקר הפרהיסטורי, במקביל לתפקידיו כמורה באוניברסיטה העברית. במשך שנים רבות היה קשור בפעילות השוטפת של אגף-העתיקות, בין כחבר הוועדה לרישיונות-חפירה ולתכנון חפירות ובין כיועץ בעניינים הקשורים בממצאים פרהיסטוריים. שטקליס יזם ועזר בהקמת המוזיאון הפרהיסטורי שבבונקר של קיבוץ שער-הגולן ובהקמת המוזיאון הפרהיסטורי בחיפה, שנקרא על שמו לאחר פטירתו. רבות טרח, יחד עם תמר נוי, בתכנון האולם הפרהיסטורי במוזיאון ישראל. מוצגיו העיקריים של אולם זה מקורם בחפירותיו של פרופ' שטקליס ובאוספים שהיו ברשותו.

הקשר העמוק עם חובבי הפרהיסטוריה בארץ, שהיה מבוסס בעיקר על ידידות אישית רבת-שנים, בא לידי ביטוי ביזמתו להקמת 'הקרן לחקירות פרהיסטוריות' בשנת 1958. קרן זו, שמטרתה ללכד את כל המתעניינים במחקר הפרהיסטורי, אף החלה בהוצאת שנתון, 'מתקופת האבן', ששטקליס, כיו"ר הוועד המנהל, היה גם עורכו הראשון. עם ראשוני הקרן ומייסדיה נמנו י' רות, מ' גולני, י' לוזי, וא' אסף מאנשי עמק הירדן, אינג' י' עולמי וא' ורשנר מחיפה, ד"ר מ' פראוסניץ , תמר נוי ואפרת ייבין ז"ל מירושלים ופ' בוריאן וא' פרידמן מרמת-גן, ודבר זה אולי משקף יותר מכל את דרכו של שטקליס מחקר אזוריה השונים של הארץ, את הידידות רבת-השנים עם רעים לעבודת-השדה ועם תלמידיו, שותפיו לאהבת הפרהיסטוריה. שנים מספר לאחר-מכן אף תבע, כי לוועד הקרן יצורפו תלמידים צעירים יותר, וכך זכינו, ד' גלעד ז"ל ואנוכי, גם לעידוד בראשית פעולתנו הציבורית.

במשך כל שנות עבודתו היה לפרופ' שטקליס קשרים רבים עם טובי החוקרים בחוץ-לארץ. במרבית שנות חייו היה הנציג העברי היחיד של הפרהיסטוריה, שהיותו היחיד שלא עסק בפרהיסטוריה של ארץ-ישראל כחוקר זר, כי-אם איש הארץ. רבים הכירוהו וכיבדוהו בשל נועם הליכותיו וידיעותיו הרבות. רבים מן העוסקים בחקר תקופת-האבן בארצנו משתתפים בכרך זה כדי להוקיר את זכרו.'

נכתב על יד עפר בר-יוסף בארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, 1997, כרך יג', עמודים ט'-יא'.

לזכר

יגאל שילה

פרופ'

יגאל

שילה

1937-1987

יגאל היה דמות בולטת בקהילייה הארכיאולוגית של ישראל והיה מוכר היטב לקוראי "קדמוניות" ולחברי החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, הן מן המאמרים שכתב הן מן ההרצאות וההדרכה בכינוסי החברה ובסיוריה.

יגאל היה מתלמידיו המובהקים של יגאל ידין דל ומממשיכי דרכו, ועמו חפר במגידו ובחצור, שם חשף את מפעל-המים הגדול. בהדרכתו של ידין הכין עבודת דוקטור על הארכיטקטורה המונומנטאלית בתקופת המלוכה בארץ-ישראל, ונושא זה ונושאים קרובים נהפכו לאחד מתחומי התעניינותו המרכזיים. חקירותיו על הארכיטקטורה – ונזכיר כאן את מחקריו על הבית הישראלי, על בניית-הגזית ועל הכותרות הפרוטו-יוניות - היו לאבן-פינה בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל.

מפעלו המרכזי – וליתר דיוק: מפעל חייו, שנקטע בלא עת – היה מפעל החפירות בעיר-דויד. היה זה מיבצע מורכב ורב-צדדי, שניהולו דרש כושר ארגון מעולה, מערכת עניפה של קשרי-הוץ והתגברות על בעיות טכניות קשות, שרק מעט חופרים צריכים להתמודד עמן.

ואולם, בראש ובראשונה כללה העבודה בעיר-דויד בעיות ארכיאולוגיות סבוכות, הנובעות מחפירה באתר ארכיאולוגי קשה והרוס, מנתונים היסטוריים ומקראיים מעורפלים ומן העובדה, כי במאה השנים האחרונות כבר נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות רבות. על כל אלו השתלט יגאל שילה במיומנות רבה. היתה זו חפירה ארכיאולוגית למופת, שזיכתה את מנהלה בהכרה בינלאומית. חפירה זו, שהושם בה הדגש בשיטות-חפירה מודרניות בצד הבנה סטראטיגראפית מעמיקה, תרמה להבנה מחודשת של ירושלים בתקופת המקרא. גולת-הכותרת של החפירה היתה פתיחת האתר למבקרים.

עתה יכולים הכול להתרשם מירושלים של מלכי ישראל ויהודה. בעיה שולית, לכאורה - שהפכה לבעיה מרכזית - היתה בעיית ניהול החפירות בעיר-דויד מול לחצים של דתיים קיצוניים, שדימו לזהות במקום בית-קברות יהודי. יגאל שילה הגן בתקיפות על זכותו להמשיך ולחפור, ועמדה עקרונית זו עלתה לו במחיר יקר בימי חייו, ואף לאחר מותו. בזמנו היו לי ספקות אם היתה זו הדרך הנבונה ללכת בה, אבל היום אני משוכנע, שיגאל צדק, וטוב עשה שנלחם בעוז וללא פשרה על עקרונותיו.

הכרתי את יגאל במשך שנים רבות, מאז ימי לימודינו באוניברסיטה העברית, והיו בינינו יחסי-עבודה הדוקים. במבט לאחור אפשר לציין את ידידותו ואת יחסו ההוגן והקוליגיאלי לעמיתיו, אף בעניינים של מחלוקת. כך, למשל, ראוי להזכיר את העובדה, כי לפני שהתחיל בחפירתו בירושלים כתב לגב' קתלין קניון באנגליה וביקש את הסכמתה לחפירה באתר שחפרה בו לפניו. גבי קניון אכן נתנה לו את ברכתה.

נוסף על היותו ארכיאולוג מן השורה הראשונה היה יגאל שילה מורה ומרצה מצוין ומארגן מעולה. במשך כמה שנים כיהן בהצלחה כראש המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית. תמיד היה שופע מרץ והתלהבות. על הצלחתו בכל התחומים מעידות ההערכה וההערצה שזכה להן בקרב כולנו: חבריו למקצוע, תלמידיו ומאות המתנדבים בחפירות עיר-דויד. במותו השאיר אחריו חלל ריק, שלא במהרה יתמלא. יהי זכרו ברוך!

ד' אוסישקין, 1987, קדמוניות 79-80: 65

לזכר

החוג לארכאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום

הפקולטה למדעי הרוח

סגל

תחומי מחקר

תחומי הוראה

פרויקטים פעילים

פרויקטים קודמים

פרסומים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

הוראה

פרויקטים פעילים

פרויקטים קודמים

רשימת פרסומים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

הוראה

פרויקטים פעילים

פרויקטים קודמים

פרסומים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

הוראה

פרויקטים פעילים

רשימת פרסומים

תלמידי מחקר

הוראה

פרויקטים פעילים

תלמידי מחקר (בעבר ובהווה)

מוסמך

דוקטורט

פוסט-דוקטורט

תחומי מחקר

הוראה

פרוייקטים פעילים

פרסומים נבחרים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

תחומי הוראה

פרויקטים פעילים

פרויקטים קודמים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

תחומי הוראה

פרויקטים פעילים

פרויקטים קודמים

פרסומים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

קורסים

פרויקטים פעילים

פרויקטים קודמים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

הוראה

פרויקטים פעילים

פרויקטים קודמים

פרסומים נבחרים

תלמידי מחקר

תחומי מחקר

הוראה

פרוייקטים פעילים

תלמידי מחקר

פרוייקטים פעילים

הוראה

פרויקטים פעילים

תחומי מחקר

פרויקטים פעילים