כרך 'ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה' לזכרו של עמנואל דונוייבסקי ב-JSTOR
מוניה החופר
למוניה – כמו לכל אדם – כמה פנים היו לו. את הדברים שאומר כאן ברצוני לייחד למוניה החוקר-חופר. במשך שנים רבות נקרע מוניה בין אהבתו לארכיאולוגיה – אשר בחפירותיה השתלב מדי פעם בפעם – ובין ההנדסה, שהיתה בשבילו קרדום לחפור בו. המפנה חל אצלו בשנת 1965, כאשר הצטרף לחפירות חצור ונשבה כולו בידי הארכאולוגיה – נשבה ושלט בה, עד שהלך מאתנו. מוניה ידוע היה בעולם-מדע בארץ ובחוץ-לארץ כאדריכל של חפירות רבות , אלא שנדמה לי, שאין לך דבר רחוק יותר מן האמת מהגדרה זו.
מה היה מוניה מבחינה ארכיאולוגית? ההיה ארכיאולוגיה במובן הרגיל של המילה? התשובה היא: לא. ושמא היה אדריכל-חפירות כפי שנוהגים להבין מונח זה? וגם כאן התשובה היא: לא.
היה בו צירוף נדיר של שניהם, בתוספת מסירות, דבקות והכרת שלימות, שהעלוהו מעל לשניהם. אילו הייתי צריך להציע מעין סמל שייחקק על מצבתו, דומני, שהייתי בוחר בשילוב של פטיש-חפירה ועפרון-שרטוט.
רק אלה שהכירו את מוניה מקרוב ועבדו במחיצתו בשעת חפירה ואחריה ידעו, שתרומתו העיקרית להבנת החפירה לא התבטאה בתכניות המוגמרות – אף-על-פי שאלו כשלעצמן בהירות להפליא – כי-אם דווקא בבדיקות ובבירור הבעיות הסטראטיגראפיות בשעת בחפירה, כבסיס להכנת התכניות. ואת זאת עשה בעזרת פטיש-החפירה, אשר לא נפרד ממנו לרגע זמן החפירות. פטיש-החפירות היה בשבילו מעין יד שלישית, מעין משוש, שבעזרתו חיטט, בירר וחיפש – וקבע; בעזרתו חשב...
כבר אחרי עונת-החפירות הראשונה בחצור הגעתי לידי המסקנה, שיש לשנות מן הנוהג ולכלול את שמו של מוניה, יחד עם שמות החופרים, בשער הפרסום בזכות שווה. בכך רצינו להפגין את העובדה שהיתה ידועה לכל אלה שחפרו עמו, כי תרומתו לא היתה טכנית גרידא, וכי מבחינה מהותית-מדעית לא נפלה מזו של החופרים הארכיאולוגים.
מה היתה תרומתו העיקרית? תרומתו נבעה בעיקר – ואולי יישמע הדבר כפאראדוקס – מחוסר שליטתו המוחלט באמצעי החשוב ביותר העומד לרשותו של הארכיאולוג בבואו לקבוע את זמן הממצא: כלי-החרס! בשביל הארכיאולוגי מדע כלי-החרס שוב אינו רק אמצעי לקביעת התאריך היחסי, אלא לעיתים קרובות הוא מאפשר לקבוע גם את הכרונולוגיה המוחלטת. אולם עם זאת, אין ספק, שגם היום הסטראטיגראפיה היא עדיין האמצעי הבטוח ביותר לקביעת הכרונולוגיה היחסית.
הארכיאולוג נזקק לשני האמצעים כאחד. אולם עלינו להודות, כי במקרים רבים החופר 'משוחד' – מתחת לסף-הכרתו – אף בקביעות הסטראטיגראפיות, וזאת משום שהוא מסתמך על הממצא הקיראמי. הכול יודעים היום – יותר מקודם – עד כמה יש להיזהר בשימוש בקיראמיקה כאמצעי לקביעת הכרונולוגיה. מה רבות האפשרויות שחרס ישתרבב לקירבת מבנה, קיר, רצפה או יסוד לאחר שנעקר משכבתו המקורית.
מוניה היה יכול ללמוד את תורת הקיראמיקה בקלות, ואין ספק, שהיה יכול לשלוט ללא מאמץ בהיסטוריה הקדומה של ארץ-ישראל. אולם מוניה התרחק משתי תורות אלה כמפני אש. תחילה – באופן תת-הכרתי, ולאחר-מכן – בכוונה תחילה.
מוניה רצה לגשת לפתרונה של בעיה סטראטיגראפית ללא דעות קדומות, ללא תיאוריות היסטוריות שיש לאמתן או לדחותן. מוניה לא רצה להיות מושפע מעדות כלי-החרס בשלב הראשון של החפירה, שהרי הללו – כאמור – אולי הושלכו למיפלס הנדון בעת חפירת היסודות. בשבילו המבחן העיקרי לקביעת הכרונולוגיה היחסית היה: הסטראטיגראפיה הצרופה – הזיקה בין קיר לרצפה ובין חפירת יסודות לקיר, והזיקה בין אלה ובין הרצפות והקירות שמעליהם ומתחתיהם. סבור היה, שיש לקבוע עובדות אלו לפני שבאים להיעזר בקיראמיקה לקביעת הכרונולוגיה היחסית או המוחלטת.
דרך מחשבתו היתה – ובכך לא התפשר – שקודם-כל יש לקבוע את העובדות הסטראטיגראפיות, ורק לאחר-מכן לברר את הזיקה בין עובדות אלו לתופעות הקיראמיות. רק לאחר עיון מדוקדק בתוצאות ההשוואה הזאת אפשר להגיע למסקנות הכרונולוגיות, ולבסוף – למסקנות ההיסטוריות.
מוניה – המשקיף מן החוץ, כביכול – למד מתוך הנסיון, כי לעיתים קרובות תהליך חשיבתו של הארכיאולוג-ההיסטוריון הוא הפוך, וכי בתולדות החפירה תהליך זה – יותר מכל – הוא שהביא למסקנות בלתי-נכונות. נגד תהליך זה רצה מוניה להיות מחוסן. כאילו רצה להידמות לעובד-מעבדה, הבודק את דם החולה בלי לדעת את זהותו, בלי לדעת מה היתה האבחנה המוקדמת של הרופא. ומשום כך – שוב כמו עובד-המעבדה – הרגיש באחריות העליונה שהיתה מוטלת על כתפיו. אבחנה בלתי-נכונה עלולה לסכן את החולה – ומוניה אכן התייחס לבעיות שהיה עליו לפתור בהתמסרות וברגש-אחריות כאילו חיי אדם היו תלויים במסקנותיו. רגש-אחריות זה היה אחת מתכונותיו הבולטות, והוא שהטביע את חותמו על כל דרך עבודתו וחייו. כאשר הציקה לו בעיה, לא חדל לחשוב עליה במשך עשרים וארבע שעות ביממה.
בכל יצר מוניה דמות חדשה של אדריכל-חופר, ובתחומים אלה שלט שליטה מוחלטת. רק מי שעבד במחיצתו ידע, כי כאשר לא שוכנע מוניה לחלוטין ממסקנות החופר – סימן שהמסקנה טעונה בדיקה נוספת, או אף בחינה מחודשת. אלה שזכו שמוניה נמנה עם צוות-החופרים בחפירתם ידעו להעריך את עקשנותו, כביכול, כי רק הודות לכך אפשר היה להתקרב אל הפתרון הנכון, גם כאשר עורר הדבר קשיים רבים בשעת החפירה ולאחריה. מוניה לא היה דורפפלד, שערכו פחת מבחינה ארכיאולוגית כאשר נהפך לארכיאולוג במלוא מובן המילה. אולם מוניה גם לא היה אדריכל-שרט, המעלה את מסקנות החופר על הכתב ולו לא. אם אך רצה מנהל החפירה, נהפך מוניה ל'מצפון הסטראטיגראפי" של החפירה. אין כמעט חפירה בקנה-מידה גדול שמוניה לא השתתף בה, עיצב את מסקנותיה וקידם את מחקרה – ועדות לכך החפירות בבית שערים, תל קסילה, חצור, מגידו, מצדה, תל מור, חמת-טבריה וכוכב-הירדן. בחפירות חצור והכותל השקיע את נשמתו לפני שנפחה.
עם הסתלקותו של מוניה הוכיני קשה. תקוותנו היא, כי יקום דור חדש של אדריכלים-חופרים צעירים שמוניה הכשירם ועיצבם, וכי בבוא העת יתפשו צעירים אלה את מקומו, ובכך יעמידו ציון נאות למורם הדגול.
אולם הוכינו קשה גם מבחינה אישית וחברית – ולכך אין תחליף. יהיה זכרו ברוך!
*דברים שנאמרו באזכרה שנערכה במכון לארכאולוגיה במלאת שבעה לפטירתו.
יגאל ידין, מתוך: ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה 1973, כרך יא', עמודים ט'-י'.