יוסף נוה היה חוקר דגול של הכתובות בשפות השמיות המערביות. הוא התחיל את דרכו כארכיאולוג לאחר שעלה לארץ ממונקץ' שבסלובקיה (כיום חלק מאוקראינה), שבה נולד בשנת 1928. הוא למד במכון לארכיאולוגיה שבאוניברסיטה העברית, ושימש במשך מספר שנים ארכיאולוג מחוז ירושלים במחלקת העתיקות של מדינת ישראל (שלימים הפכה לרשות העתיקות). לאחר מכן היה פרופסור באוניברסיטה העברית ונבחר לחבר באקדמיה הישראלית למדעים.

נוה פרסם כתובות עתיקות רבות שנתגלו בישראל. הראשונה ביניהן הייתה הכתובת ממצד חשביהו, הכתובה על חרס באלפבית העברי העתיק. הוא עסק בכתבים השונים של השמית המערבית, כנענית ופיניקית, בכתבים של צפון מסופוטמיה, במצבות צוער, בכתבים הארמיים של העולם האיראני ועוד. עינו החדה צדה לא פעם גם פרסום של כתובות מזויפות, ומשהצביע עליהן, ברוב המקרים נתקבלה בסופו של דבר דעתו השקולה.

את שמו ומעמדו ביצר נוה כאשר תיאר את התפתחות הכתב הארמי והעברי בספר שהתבסס על התזה שלו לתואר דוקטור, בהדרכתו של פרופ' נחמן אביגד. הספר התפרסם בידי האקדמיה הישראלית למדעים בעברית תחת הכותרת "התפתחות הכתב הארמי" (תשל"ד) ולאחר מכן באנגלית. מאוחר יותר הרחיב את ממצאיו בספר נגיש יותר לקהל הרחב, שנקרא "ראשית תולדותיו של האלפבית: מבוא לאפיגרפיה ולפליאוגרפיה שמית-מערבית" (1989). הספר הופיע גם בתרגום לאנגלית וזכה לתפוצה ולהשפעה ניכרת.

בתיאור התפתחות הכתב כלל נוה את ההתפתחויות של הכתבים הארמיים והכתב העברי מראשיתו ועד ימינו. לצד עיסוקו בצורות הכתב השמי העתיק, התעניין נוה גם בתהליך אימוצו של כתב זה בידי היוונים. הוא הגיע למסקנה שהדעה המקובלת בקרב החוקרים, כי האימוץ התרחש במאה השמינית לפני הספירה, מוטעית. בתקופה זאת היו קשרי מסחר מפותחים בין היוונים לפיניקים, וזוהי גם התקופה שממנה הגיעו לידינו לראשונה דוגמאות של הכתב היווני. אף על פי כן, לדעת נוה, אומץ הכתב השמי בידי היוונים מוקדם יותר, הגם שאין ממצאים ישירים המעידים על כך. הוא הצביע על העובדה שלצורות האותיות בבתב היווני הקדום אופי ארכאי יותר מצורות הכתב השמי של המאה השמינית לפני הספירה, אשר לפי המקובל שימשו להן דוגמה. האותיות בכתב היווני הקדום, שלא היו מחוברות זו לזו, מצביעות על טיפוס כתב לפידארי ואילו הכתב הפיניקי במאה התשיעית והשמינית לפני הספירה כבר היה רהוט יותר. אין זה מתקבל על הדעת, טען נוה, שהכתב היווני השתמש בצורות ארכאיות יותר מאשר הכתב השמי שהיה המודל שלו. גם צורתן של מקצת האותיות בכתב היווני הקדום מחזקת את טענת נוה. לדוגמה, צורת האות היוונית סיגמה בכתב היווני הקדום, הנראית כשלשול אנכי, דומה מאוד לצורה של שי"ן פרוטו-כנענית מן המאות ה-12 וה-13 לפני הספירה. גם הצורה המקורית של האות היוונית או-מיקרון, הנראית בעיגול שנקודה במרכזו, או כמו עין המכילה אישון במרכזה, נובעת מצורת האות עי"ן בכתובות הפרוטו-כנעניות הקדומות ששימשו עד המאה הי"א לפני הספירה. טענות דומות השמיע נוה בעניין ביוון הכתב היווני הקדום: הוא נכתב לפעמים מימין לשמאל, לפעמים משמאל לימין, ולפעמים במה שנקרא בוסטרופידון (כיוון מהלכו של השור בעת החריש) - שורה אחת מימין לשמאל והשורה הבאה משמאל לימין, וחוזר חלילה. צורת כתיבה בזאת אופיינית לכתבים השמיים שקדמו למאה השמינית לפני הספירה. השיקולים הללו שכנעו חלק מן המומחים לנושא, אך הוויכוח טרם הוכרע סופית.

נוה היה אמן הפענוח של כתובות על סלע, כתובות בפסיפס ורישומי כתב על גבי חומר רך בגון עור, טקסטיל ונייר. הוא פרסם שני ספרים על כתובות עבריות וארמיות: "על פסיפס ואבן" ו"על חרס וגומא", הכוללים תצלומים וקריאות של מרבית הכתובות שנמצאו בארץ-ישראל.

נוה לא נהה מעולם אחר רושם חיצוני ולא ביקש להגדיל את ערך הממצאים שעסק בהם. מטרתו הייתה תמיד להציג את הנתונים בצורה עניינית ומדויקת ככל האפשר. במקרים שבהם אין אפשרות להגיע לכלל ביטחון בקריאה או בפירוש הדברים, עדיף היה בעיניו למסור מה שנראה נכון ולהימנע מהשערות שאין להן ביסוס. הוא לא ביקש להיות חביב על עמיתיו ומשום בך נקלע לפעמים לעימותים, שבהם ידע לעמוד על דעתו בצורה שקולה, בלי הנחות ובלי סטיות ממה שנראה בעיניו האמת הישרה, אך גם בלי לבקש ריב ומדון. לתלמידיו, וביניהם בני ארצות רבות ושונות, היה מסור וסבלני, והם, שהפכו למומחים בתחום האפיגרפיה השמית, זוכרים את תקופת לימודם אצלו כחוויה בלתי נשכחת.

מעטים החוקרים שנאמנותם למלאכתם עמוקה כל-כך, ואשר גישתם למדע נובעת ממחויבות מוחלטת לממצאים, בלי יומרות ובלי הצטעצעויות מיותרות. עם מותו, לאחר שנים של מאבק בחולשה גופנית מנוונת, אבד לתחום המחקר בכתב הארמי והעברי הקדום אחד מבכירי המומחים בעולם. אחד מתלמידיו כינהו בצדק: "בן דור הנפילים של האפיגרפיה השמית"

ש' שקד, תשע"ב, קדמוניות 143: 46–47