check
אורה סיני | החוג לארכאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום

סנן לפי

אורה סיני

אורה סיני
אורה
סיני
1938-2008

"אורה סיני, ידידה יקרה, הלכה לעולמה במפתיע בי"ז בשבט תשס"ח (24 בינואר 2008).

אורה נולדה בחצר כנרת בשנת 1938 להוריה ציפורה ועמוס סינק, יוצאי פראג וליטא, שהיו ממייסדי קיבוץ עין גב. ילדותה עברה עליה בלונדון המופצצת בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הוריה שהו שם בשליחות תנועת "הבונים". לאחר המלחמה בשנת 1945, חזרה המשפחה לעין גב ושם גדלה אורה והתחנכה בבית הספר המרכזי באפיקים.

לאחר שירות צבאי בתפקיד צפנית, למדה אורה בסמינר למורים בבית ברל וחזרה לעין גב ללמד בכיתות היסוד. בשנת 1964 עברה לירושלים ולמדה באוניברסיטה העברית בחוגים לאנגלית ולהיסטוריה של עם ישראל. בזמן לימודיה עבדה כצפנית במשרד החוץ ולאחר שסיימה את התואר הראשון החלה לעבוד בבית הספר לחינוך, במחלקה לחינוך יהודי בתפוצות. היא השתלבה במערכת המנהלית והחינוכית ובתוך כך השתלמה בתכנית לימודים לתואר שני ביהדות זממנו.

משנת 1985 ועד למועד פרישתה לגמלאות בשנת 1998 כיהנה כמזכירת המכון לארכאולוגיה. המכון, המורים והתלמידים היו מרכז עולמה ומסירותה להם לא ידעה גבול. התלמידים עמדו בראש מעייניה, והיא קלטה וטיפה דורות של ארכאולוגים צעירים, שברבות הימים השתלבו במכון, ברשות העתיקות ובמוסדות המקבילים.

אורה סיני הייתה פעילה בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, וכאשר פרשה לגמלאות השתלמה בעריכה בעברית והקדישה את מרצה לעריכת הסגנון והלשון בכתב העת "קדמוניות". אף שלא הייתה ארכאולוגית במקצועה, קנתה לה ידע נרחב בתחום זה, השתתפה בימי עיון והוסיפה דעת ללא הרף. תולדות העבר וידיעת הארץ ושפתה היו ציר מרכזי בחייה והדבר התבטא בעבודת העריכה, שעשתה בקפידה ובמסירות: כל מאמר בדקה לגופו ודנה בו עם כותבו, מתוך התחשבות מרבית ברצון הכותבים ואחריות רבה להצגת החומר בשפה נבונה וברורה.

לפני כשנתיים חלתה אורה, אך התמודדה באומץ ובנחישות עם המחלה ויכלה לה.

ואבקש לסיים בנימה אישית: ביום העיון של רשות העתיקות שנערך ביד בן-צבי לפני כחמישה חודשים, הקשבתי יחד עם אורה להרצאות ובצהריים יצאנו יחד לאכול. הדרך תכננו כיצד נחגוג מלאות לה שבעים שנה בחודש מרס הקרוב. אולם באותו היום, באותה דרך, נפגעה אורה מאוטובוס לנגד עיני וחייה אבדו לעד. קשה להשלים עם חסרונה. לא נותר אלא לסיים בדבר המשורר:

היה איש – וראו: איננו עוד;

קודם זמנו מת האיש הזה

ושירת חייו באמצע נפסקה...

וגדול מאוד מאוד הכאב! "

 

נכתב על-ידי מלכה הרשקוביץ, קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל ועתיקותיה וארצות המקרא תשס"ח 2008, כרך מספר 135, עמודים 78-79.