ב-9 בנובמבר 1995 נפטר בירושלים פרופ' בנימין מזר, הנסטור של ההיסטוריונים של עם ישראל ושל הארכיאולוגים בארץ, והוא בן תשעים. פרופ' מזר (מייזלר) נולד ברוסיה וקיבל את חינוכו האוניברסיטאי בגרמניה. תחילה למד בברלין והשתתף בשיעוריו של גדול ההיסטוריונים של המזרח הקדום בעת ההיא, אדוארד מאייר. אך במיוחד נהנה משיעוריו של חוקר החיתים הנודע אמיל פורר, שגירה אז את דמיון שומעיו בהשוואותיו הנועזות בין תולדות החיתים לתולדות היוונים בשלהי האלף השני לפני סה"נ. כעבור זמן-מה עבר מזר לאוניברסיטת גיסן, ושם כתב את חיבור הדוקטור שלו בהדרכת חוקר כתב-היתדות יוליוס לוי. חיבור זה נתפרסם בגרמנית בשנת 1930 וזכה לכינוי "Untersuchungen" (בתרגום עברי שמו המלא של החיבור הוא "דיונים בהיסטוריה ובאתנוגראפיה הקדומות של סוריה וארץ-ישראל"). כבר חיבור זה מעיד על האינטואיציה המדעית שניחן בה המחבר, שכן כלל בחיבורו, נוסף על הנושא המרכזי של חקר האמורי והכנעני, דיונים על הערים מארי ואבלה, שעדיין לא נתגלו אז והיו מוכרות רק מתוך מקורות ספורים בלשון האכדית.

בשנת 1929 עלה מזר לארץ-ישראל, שבה ראה את היעד להגשמת מאווייו המדעיים והלאומיים. בשנים ההן התרכזה בירושלים חבורה מגוונת של חוקרי עתיקות מארצות שונות, ומזר הצטרף לקבוצה מהוללה זו. בשנת 1943 נתמנה מזר למרצה במקצוע חדש, שעד אז לא היה קיים באוניברסיטה העברית, וכמדומה אינו קיים עד היום כמקצוע אוטונומי באוניברסיטאות בחוץ-לארץ: תולדות עם ישראל בתקופת המקרא. לימים קמו קתדרות מקבילות במוסדות לחינוך גבוה בארץ, אף-כי במתכונות שונות במקצת. באוניברסיטה העברית ניתן למקצוע מעמד של דיסציפלינה בפני עצמה, והקתדרה סופחה לחוג לתולדות עם ישראל. יתר-על-כן, מזר שאף לשיתוף-פעולה הדוק עם החוג לארכיאולוגיה, מזה, ועם החוג למקרא, מזה. בשנים 1943–1952 קידם מזר במלוא התנופה את תחומי ההיסטוריה העתיקה של עם ישראל ואת הגיאוגראפיה ההיסטורית של ארץ-ישראל והעמיד תלמידים רבים. מקרב תלמידיו קמו מורים וחוקרים באוניברסיטה העברית ובשאר האוניברסיטאות בארץ.

בשנים 1952–1961 כיהן מזר במשרות רמות באוניברסיטה העברית, הן כרקטור הן כנשיא, ומטבע הדברים נאלץ לצמצם את פעילותו המדעית לטובת פעילותו המינהלית והציבורית הענפה. ואולם, עם סיום תפקידים אלה שב להוראה ולמחקר בחוג לתולדות עם ישראל, והפעם גם בחוג לארכיאולוגיה.

מזר היה עמוד-התווך בחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, היה העורך הראשון של בטאונה בעברית "ידיעות החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה" (לימים "ידיעות בחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה"), וברבות הימים נבחר ליושב-ראש החברה. כעבור שנים נבחר לנשיא-הכבוד של החברה, תפקיד שבו כיהן עד יום מותו.

ראשית פעילותו בתחום הארכיאולוגיה היתה בשנות השלושים, כאשר הארכיאולוגיה הארצישראלית עדיין היתה בחיתוליה. מזר ערך סקרים (גוש עציון ועמק חפר) וחפירות (רמת-רחל ותל בית-ירח), שהיו מחויבי המציאות בשל צורכי הזמן והבנייה המודרנית, ואגב כך קשר קשרי עבודה אמיצים עם המוסדות הארכיאולוגיים שפעלו בארץ בשנות השלושים והארבעים. אך מיפגשו הראשון עם חפירה מורכבת ומאורגנת היה כאשר הצטרף לעונת חפירות בתל בית-מירסים לפי הזמנתו של ו"פ אולברייט. בחפירה זו, שבה סיגל מזר לעצמו את יסודות הארכיאולוגיה של השדה, נוצרו קשרי ידידות והבנה בינו ובין אולברייט, שמזר חש את עצמו במידת-מה תלמידו וממשיך דרכו.

ואולם, את עולמו קנה מזר בארץ ובעולם בעקבות חפירות בית-שערים בשנים 1936–1940. במקום נתגלו מערכות-קבורה יהודיות מפוארות מימי יהודה הנשיא, וגם נחשף בו בית-בנסת מתקופת התלמוד. בשנים הללו יצא לאור, בין השאר, ספרו הקטן אך מאיר-העיניים "תולדות המחקר הארכיאולוגי בארץ-ישראל", שנכתב לציבור הרחב. הסיורים והסקרים הרבים שערך מזר בשנות הארבעים לאורכה ולרוחבה של הארץ עם חוג תלמידיו נתנו בידיו את האפשרות לזהות מקומות שונים שנזכרו במקרא בשמותיהם. עם קום המדינה המשיך מזר במחקרי השדה והסיורים, כמו, למשל, סיורי המחקר בסביבת עין גדי.

בעקבות גילוי שתי כתובות עבריות מימי בית ראשון בתל קסילה שעל גדות הירקון החליט מזר לערוך חפירות באתר. ואולם, התגלית החשובה ביותר אחרי שלוש עונות חפירה במקום היתה עיר-נמל פלשתית מן המאות הי"ב–הי"א לפני סה"נ, שחשיפתה הניחה יסודות איתנים לחקר התרבות הפלשתית. ייחודן של החפירות בתל קסילה הוא בהיותן החפירות הראשונות (רשיון חפירה מסי 1) מטעם אגף-העתיקות של ממשלת ישראל.

בשנות השישים ניהל מזר חפירות בעין-גדי, שבהן נחשפו מקדש כאלקוליתי, העיר המקראית בתל גורן והעיר הביזאנטית.

עם סיום מלחמת ששת הימים נפתח לפני מזר האתגר הגדול מכולם: ירושלים. מזר ייחד עשר שנים לחפירות לאורך החומה המערבית של הר הבית ובשטח העופל שמדרום להר. אין ספק, שהיה זה למזר מעין חלום שהתגשם.

מעל ומעבר לכל הישגיו במחקר ובחפירות - והם רבים ומגוונים – הטביע מזר את חותמו על הארכיאולוגיה הישראלית ברוחב השקפתו, בעושר המקורות שחשף ובסקרנותו המדעית. הוא תרם תרומה גדולה להעלאתה של הארכיאולוגיה בארץ למעמד של דיסציפלינה מקובלת ומועדפת. עלה בידו לרתום את כל כשרונותיו ונחרצותו כדי להתגבר על המכשולים המימסדיים הנערמים בדרכם של בעלי חזון.

בעת ובעונה אחת עם פעילותו המוגברת בתחום הארכיאולוגיה בתום כהונתו כרקטור ונשיא האוניברסיטה העברית המשיך מזר במחקריו ההיסטוריים והוסיף ללמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל. בתחום זה פנה אז לסינתיזות מקיפות, שנוספו על המחקרים האנאליטיים שאפיינו את מחקרו בשנות הארבעים. בהקשר זה ראוי להזכיר את מחקרו הנודע "תקופת הברונזה התיכונה בארץ-ישראל", שהופיע בעברית ובאנגלית, כמו מרבית מחקריו, את המסה "יציאת מצרים וכיבוש הארץ", את חיבורו "הפלשתים וייסוד ממלכות ישראל וצור", הסקירה על "תולדות ירושלים בתקופת המקרא" ועוד. בכל המחקרים האלה ובחקירות אחרות – כמו, למשל, "מסע שישק לארץ-ישראל" – אפשר לראות בעליל שילוב וירטואוזי של הטקסט המקראי ושל המקורות האפיגראפיים והממצא הארכיאולוגי. אכן, מחקרו של מזר התייחד ברב-תחומיות, תוך שליטה מלאה בענפי המחקר השונים, בדומה לאיש-המופת שלו אולברייט. חוקרים מעטים ניחנו בסגולה זו, והיא שהזניקה את מזר לצמרת המחקר בזירה הבינלאומית. מזר הצטיין תמיד ברעננות מחשבתית, בחריפות ובחדשנות בגישתו לפתרון הבעיות שצפו ועלו במחקר, ועד מותו היתה בו סקרנות לכל גילוי וחידוש בתחומי המחקר למיניהם.

לשנינו היתה הזכות לצקת מים על ידיו של פרופי מזר, המורה הדגול – זה למן שיעורו הראשון של מזר באוניברסיטה העברית בשנת 1943 וזו למן חפירתו הראשונה במדינת ישראל, שהחלה בשנת 1948. ביתר שאת למדנו מן הסתם בשיחות אישיות לאין-ספור מחוץ למסגרת הפורמאלית, עד זיקנתו המופלגת. תמיד היתה דלתו פתוחה ואוזנו קשובה, והוא שיתף כל אחד מאתנו בהגיגיו וברעיונותיו, ולאו דווקא רק בענייני מקצוע.

בדמותו של מזר בלטו כמה תכונות חשובות, כגון הכושר לנתח את הדברים ניתוח אנאליטי מעמיק, היכולת ליצור סינתיזה בין תחומי התעניינותו השונים, פעילות ללא ליאות בנושאים שכבשו את לבו, אך מעל לכול – אהבת ארץ ישראל ומכמניה.

יהי זכרו ברוך!

ט' דותן וא' מלמט, קדמוניות 110: 66