יגאל היה דמות בולטת בקהילייה הארכיאולוגית של ישראל והיה מוכר היטב לקוראי "קדמוניות" ולחברי החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, הן מן המאמרים שכתב הן מן ההרצאות וההדרכה בכינוסי החברה ובסיוריה.
יגאל היה מתלמידיו המובהקים של יגאל ידין דל ומממשיכי דרכו, ועמו חפר במגידו ובחצור, שם חשף את מפעל-המים הגדול. בהדרכתו של ידין הכין עבודת דוקטור על הארכיטקטורה המונומנטאלית בתקופת המלוכה בארץ-ישראל, ונושא זה ונושאים קרובים נהפכו לאחד מתחומי התעניינותו המרכזיים. חקירותיו על הארכיטקטורה – ונזכיר כאן את מחקריו על הבית הישראלי, על בניית-הגזית ועל הכותרות הפרוטו-יוניות - היו לאבן-פינה בארכיאולוגיה של ארץ-ישראל.
מפעלו המרכזי – וליתר דיוק: מפעל חייו, שנקטע בלא עת – היה מפעל החפירות בעיר-דויד. היה זה מיבצע מורכב ורב-צדדי, שניהולו דרש כושר ארגון מעולה, מערכת עניפה של קשרי-הוץ והתגברות על בעיות טכניות קשות, שרק מעט חופרים צריכים להתמודד עמן.
ואולם, בראש ובראשונה כללה העבודה בעיר-דויד בעיות ארכיאולוגיות סבוכות, הנובעות מחפירה באתר ארכיאולוגי קשה והרוס, מנתונים היסטוריים ומקראיים מעורפלים ומן העובדה, כי במאה השנים האחרונות כבר נערכו במקום חפירות ארכיאולוגיות רבות. על כל אלו השתלט יגאל שילה במיומנות רבה. היתה זו חפירה ארכיאולוגית למופת, שזיכתה את מנהלה בהכרה בינלאומית. חפירה זו, שהושם בה הדגש בשיטות-חפירה מודרניות בצד הבנה סטראטיגראפית מעמיקה, תרמה להבנה מחודשת של ירושלים בתקופת המקרא. גולת-הכותרת של החפירה היתה פתיחת האתר למבקרים.
עתה יכולים הכול להתרשם מירושלים של מלכי ישראל ויהודה. בעיה שולית, לכאורה - שהפכה לבעיה מרכזית - היתה בעיית ניהול החפירות בעיר-דויד מול לחצים של דתיים קיצוניים, שדימו לזהות במקום בית-קברות יהודי. יגאל שילה הגן בתקיפות על זכותו להמשיך ולחפור, ועמדה עקרונית זו עלתה לו במחיר יקר בימי חייו, ואף לאחר מותו. בזמנו היו לי ספקות אם היתה זו הדרך הנבונה ללכת בה, אבל היום אני משוכנע, שיגאל צדק, וטוב עשה שנלחם בעוז וללא פשרה על עקרונותיו.
הכרתי את יגאל במשך שנים רבות, מאז ימי לימודינו באוניברסיטה העברית, והיו בינינו יחסי-עבודה הדוקים. במבט לאחור אפשר לציין את ידידותו ואת יחסו ההוגן והקוליגיאלי לעמיתיו, אף בעניינים של מחלוקת. כך, למשל, ראוי להזכיר את העובדה, כי לפני שהתחיל בחפירתו בירושלים כתב לגב' קתלין קניון באנגליה וביקש את הסכמתה לחפירה באתר שחפרה בו לפניו. גבי קניון אכן נתנה לו את ברכתה.
נוסף על היותו ארכיאולוג מן השורה הראשונה היה יגאל שילה מורה ומרצה מצוין ומארגן מעולה. במשך כמה שנים כיהן בהצלחה כראש המכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית. תמיד היה שופע מרץ והתלהבות. על הצלחתו בכל התחומים מעידות ההערכה וההערצה שזכה להן בקרב כולנו: חבריו למקצוע, תלמידיו ומאות המתנדבים בחפירות עיר-דויד. במותו השאיר אחריו חלל ריק, שלא במהרה יתמלא. יהי זכרו ברוך!
ד' אוסישקין, 1987, קדמוניות 79-80: 65