"יזהר נולד בקיבוץ בית קשת, גדל בטבעון ובאשקלון ומילדות ידע כי הארכיאולוגיה היא ייעודו. לאחר שירותו הצבאי קבע את מגוריו בירושלים ועשה את כל מסלול לימודיו במכון לארכיאולוגיה של האוניברסיטה העברית. התואר דוקטור הוענק לו בשנת 1987 ולמן שנת 1989 הוא נמנה על סגל המכון לארכיאולוגיה, בו שימש כארכיאולוג חופר וכמורה במעמד במיוחד. הוא ניהל מפעלים ארכיאולוגיים רבים – סקרים וחפירות, והיה נציג מובהק של הארכיאולוגיה הישראלית בכנסים בינלאומיים בנושאים בהם עסק – בית המגורים וההתיישבות הכפרית בארץ-ישראל, הנזירות, קומראן ועין גדי, שינוי אקלים, גנים ופיתוח חקלאי. בנושאים אלה, שהקנו לו מוניטין בינלאומי, גם הוזמן לכתוב ערכים אנציקלופדיים ופרקים בספרי יעץ חשובים.

עוד בראשית דרכו כארכיאולוג, עם תום לימודיו לתואר מ"א, נמסרה לידיו חפירת בית המרחץ בחמת גדר – שהייתה מן החפירות הגדולות ביותר שהתנהלו בארץ באותה עת – והוא ניצח עליה ברוב כשרון עד לפרסומה הסופי. אחריה באו חפירות חרבת א-דיר, רמת הנדיב, טבריה ועין גדי, וראוי להזכיר גם את הסקרים הגדולים: סקר מפת הרודיון, סקר מנזרים במדבר יהודה ובנגב המערבי, סקר מדידות בשבטה (שהעמיד סוף סוף את חקר האתר הזה במקום הראוי לו) ולאחרונה, הסקר בנגב בעקבות דרכי הבשמים של הנבטים.

סקר בתי מגורים מסורתיים בהר חברון (1977-1978) היה לנושא עבודת הגמר שלו לתואר השני, שפורסמה כספר הן בעברית (1987) והן באנגלית (1995). אחר כך בא סקר מפת הרודיון (1981-1982), מחקר שפורסם ב-1985 מטעם האגודה לסקר ארכיאולוגי של ישראל. המנזרים שנתגלו במהלך סקר זה היוו נקודת מוצא לדוקטוראט שלו בנושא מנזרי מדבר יהודה, מקר שפורסם גם הוא כספר באנגלית (1992) ובעברית (2002). חפירותיו רחבות ההיקף כללו את מרחצאות חמד גדר (1979-1998) – שהדו"ח הסופי שלהן פורסם ב-1999; חפירות בשני אתרים ברמת הנדיב: חורבת עקב (1989-1994) וחורבת עלק (1989-1998) – הדו"ח הסופי התפרסם בשנת 2000;  טבריה – בהר ברניקי ובעיר שלמרגלותיו (1989-1994) – דו"ח סופי התפרסם ב-2004;  עין גדי (1996-2002) – הדו"ח הסופי ראה אור ב-17 בנובמבר 2006, ביום לווייתו! חפירות עין גדי הורחבו למחקר אזורי נרחב יותר על הארכיאולוגיה של אזור ים המלח, שכלל את קומראן ואת עין פשחה. מחקריו האחרים כללו חפירות של בתי בד ואמות מים באמאוס (1975-1975); כנסיה נוצרית קדומה בחורבת ברכות (1975) אותה ניהל במשותף עם יורם צפריר ; בתי מגורים בחורבת סוסיה (1976); שקמונה (1994);  סקר ארכיטקטוני ומיפוי של שבטה (1999-2002) וסקר מנזרים באזור עזה. הוא מפרסם למעלה מ-15 ספרים – רבים מהם דוחות ארכיאולוגיים סופיים בפורמאט גדול – ולמעלה מ-100 מאמרים; הישג יוצא מן הכלל לחוקר בן גילו.

שלושה ממחקריו הגדולים טרם הגיעו לכלל פרסום סופי: המשך החפירות ברמת הנדיב באתר חורבת עלק (שחודשו בשנת 2000);  חפירות טבריה (שחודשו בשנת 2004) ופרסום חפירותיו של רודולף כהן באתרי דרך הבשמים הנבטית בנגב מטעם רשות העתיקות, שנעשה בעזרת מענק מטעם קרן הפרסומים של ליאון לוי ולשבי וייט (2004). תלמידיו ועמיתיו קבלו על עצמם להשלים את המחקרים הללו ולפרסמם.

יזהר זכה במלגות ובפרסים רבים, בהם מלגת רוטשילד לפוסט-דוקטוראט, שנה אותה עשה באוניברסיטת ייל (1988), ופרס אירן לוי-סאלא לשנת 2000 מטעם אוניברסיטת בן גוריון, על ספרו חמת גדר. כן זכה במענקי מחקר רבים, במיוחד מטעם יד הנדיב. בשנים 1996 ו-2000 זכה להיות עמית מחקר בדמברטון אוקס (Dumberaton Oaks) שבוושינגטון (D.C.) בלימודים ביזנטיים ובאדריכלות גנים (בהתאמה). למן שנת תשנ"ד שימש יזהר כחבר במערכת קדמוניות.

כל מקום ואתר שעליו כתב – בין אם בארץ, בין אם בחו"ל – הוא הכירו אישית מתוך עשרות טיולים שנערך, וכל טיול עם יזהר היה חוויה מרתקת. בסקר ובחפירות של מנזרי מדבר יהודה ובדוקטוראט שנגזר ממנו, ובעצם עוד קודם לכן, בסקר ובתיעוד בתי המגורים בכפרי הר חברון אותו ערך עם עמיתים מבית ספר שדה כפר עציון, באה לידי ביטוי יכולתו המיוחדת להדביק אחרים בהתלהבותו ולרתום אותם לעשייה משותפת ומפרה, איש איש בתחומו. כך באו לעולם אוסף מקורות חז"ל על בית המגורים, תרגומי המקורות הלטיניים על אמות המים, ובמיוחד תרגומי המקורות של לאה די סגני על נזירות מדבר יהודה, שהחלו כיוזמה פרטית של שניהם והתגלגל והתפתח לפרויקט גדול מטעם יד יצחק בן צבי. לקבוצה זו של אוספי מקורות שייך גם לקט מקורות חז"ל על טבריה, שראה אור לפני זמן לא רב.

בקרב חוקרי קומראן היה יזהר לארכיאולוג המקצועי המובהק והמנוסה ביותר שהיה לנציג הבולט של הקבוצה הגורסת כי קומראן לא הייתה אתר כיתתי. את מקום האיסיים עליהם מדבר פליניוס ביקש לזהות עם אתר התאים אותו חשף מעל לעין גדי. תיאוריות אלו עוררה התנגדות (שהייתה לעיתים מרה וחריפה) מצד רבים הרואים בקומראן אתר כיתתי. נקודות המוצא שלו להערכה ארכיאולוגית מחודשת של קומראן וזיהויה כחווה חקלאית הייתה חפירותיו בחווה ההרודיאנית בעלת מגדל עוז מרובע ברמת הנדיב (חורבת עלק). גם כאן באה לכלל ביטוי גישתו כחוקר, המתאפיינת בבחינה רחבה של הממצא הארכיאולוגי הזמין. תרומתו הבולטת לחקר קומראן מתבטאת בזיהוי הנכון של הטיפוס הארכיאולוגי אליו שייך מבנה הגרעין של קומראן: בית חווה יהודאי בעל מגדל. את השקפתו על קומראן הוא הציג בכנסים רבים שהוקדשו למחלוקת על האתר ועל יושביו, וכן במאמרים רבים ובשני ספרים (האחר באנגלית, שתורגם זה מקרוב לגרמנית) והשני בעברית: "הכמיהה אל המדבר – בקעת ים המלח בתקופת בית שני", שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2004.

בתחומים אחרים – אדריכלות פרטית, מנזרים ונזירות, אמות המים של ישראל, דפוסי היישוב הכפרי, ועוד – נודעת למחקריו תרומה מכרעת לארכיאולוגיה של ישראל ומעבר לה, בהיותם עשירים בנתונים חדשים ובעיון מעמיק ומקיף. מחקריו היו תמיד יותר מאשר דו"ח ארכיאולוגי יבש; הוא השכיל להציג כל נושא בקונטקסט הטכנולוגי, ההיסטורי והתרבותי הרחב. ספריו הציבו גם מתכונת חדשה בתחום הגרפי של עיצוב דוחות ארכיאולוגיים.

רבים מן האתרים שחפר שוחזרו והפכו למוקדי ביקור לשוחרי ידיעות הארץ. ומה לך מצבה נאה יותר לארכיאולוג מאשר אתרים שחפר שמוצגים לקהל הרחב, ומדף שלם של ספרים הנושאים את שמו?!

יהיה זכרו ברוך וינוח בשלום על משכבו.

 

יוסף פטריך, קדמוניות: כתב עת לעתיקות ארץ-ישראל ועתיקותיה וארצות המקרא תשס"ז 2007, כרך מספר 133, עמודים 62-63.